הדיון הציבורי נגד מוסד הסדרי הטיעון נוטה להתלהט בכל פעם שתיק מתוקשר מגיע אל צומת שכזו.
אחת הפרשות הכאובות והזכורות בשנים האחרונות היא רצח תהילה נגר על ידי ריאד רושרוש – רצח שהפך להריגה ״בלבד״ במסגרת הסדר טיעון, וטרם שעבירה זו עברה מן העולם.
משפחתה של נגר ז״ל עתרה לבג״ץ.
בפסק דין קצר, אך חד ואנליטי, דחה שטיין את העתירה (בהסכמת ברון ומינץ), ושב והסביר בקצרה את הבסיס של החיה המשפטית הפרקטית המכונה ״הסדר טיעון״:
התביעה מוותרת על מקצת מטענותיה נגד הנאשם, והנאשם מצידו מוותר על חזקת החפות שלו. ההליך מסתיים, ונחסכים משאבים, מכאובים, וסיכונים.
ואז הוסיף שטיין פיסקה נהדרת, שבה ניסה להשיב להמיית הלב של הציבור, שרואה בהסדרי טיעון כמוסד המנוגד לצדק – ולא היא.
הסדרי טיעון הם הם שמגשימים את הצדק, וחושפים את האמת – גם אם מדובר בצדק ובאמת שאינם מושלמים, אלא אלה שהם בהישג יד. הרדיפה אחר האוטופיה היא חסרת תוחלת.
שבת שלום.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
שבוע טוב.
