– מה קרה בים האדום? –
אתמול, בשקט בשקט, ירד המסך על הפרק המשפטי של הפרשה שכונתה "האונס הקבוצתי במלון הים האדום".
השקט הזה, לפחות לדעתי, הוא חרפה חברתית, שכולנו חלק ממנה. כדי לנסות ולהפר אותו, בואו לשרשור – קצת שונה – על סרט אימה שהיה באמת.
האונס הקבוצתי התרחש באילת, במלון הים האדום, ביום 12.8.2020.
המתלוננת, קטינה כבת 16, נסעה לחופשה באילת עם חברותיה. בערב, ולאחר בילוי בבריכה, המתלוננת וחברותיה עלו לחדר במלון, ושם המתלוננת שתתה כמות גדולה של אלכוהול, שהביאה אותה לעירפול חושים מלא.
מאז, היא לא זכרה כמעט כלום.
כאשר המתלוננת ביקשה מחברתה לסייע ללכת לשירותים שבמסדרון הקומה, פגשו אותה שני בגירים, שפלשו לחדר אחר במלון, ותמרנו את המתלוננת לתוכו.
בחדר זה, חדר מס' 216 – התרחש האונס הקבוצתי. רוב ההתרחשויות בחדר לא תועדו, אך מחוצה לו ניצבה מצלמת אבטחה, שתיעדה היטב את המתרחש במסדרון הקומה.
שני הבגירים הצליחו לשכנע את חברתה של המתלוננת ללכת לרכוש מצרכים בקיוסק סמוך.
בשלב זה, שני הבגירים אנסו את המתלוננת, זה בנוכחות זה, וזה בעידודו של זה. אחד מהם אף צילם בוידאו את חברו אונס את המתלוננת.
למותר לציין, שבאותה עת המתלוננת לא היתה במצב שמאפשר לה לתת הסכמה חופשית.
אלא שזו היתה רק ההתחלה.
תשעה נוספים – שמונה קטינים ובגיר אחד – הבחינו במתרחש, והחלו להתגודד סמוך לחדר 216, בשעה ששני הבגירים אונסים את המתלוננת.
רובם הגיע למקום בעקבות עידודו של אחד הקטינים, שסימן לאחרים בידו להגיע. זמן קצר לאחר מכן, הם נכנסו ויצאו מהחדר, לסירוגין.
שני קטינים, אחים תאומים, אנסו גם הם את המתלוננת. שאר הנאשמים נכנסו לחדר ועודדו את המעשים, מבלי שקיימו מגע פיזי עם המתלוננת.
הנאשם היחיד שלא נכנס לחדר הציץ לתוכו, פעם אחר פעם, וצפה להנאתו במעשי האונס שבוצעו במתלוננת.
בחלוף כשעה, המתלוננת הוצאה מן החדר, כשהיא שיכורה לחלוטין.
לפני שנגיע למשמעויות החברתיות של האירוע, בכל זאת נדבר קצת על הפן המשפטי:
ארבעת הנאשמים – שניים בגירים, שניים קטינים – שאנסו את המתלוננת, הורשעו כמובן בראש ובראשונה בעבירה של אונס בנסיבות מחמירות. אבל זה "פשוט".
שאלה מורכבת יותר היתה איזה עבירות ביצעו שאר המשתתפים באירוע.
זוכרים את הסרט "הנאשמים"?
ג'ודי פוסטר גילמה אישה צעירה, שעברה אונס קבוצתי בפאב. לאחר הסדר טיעון מקל עם שלושת האנסים, החליטה התביעה להעמיד לדין גם את מי שאומנם לא ביצעו אקט פיזי – אך עודדו ושילהבו את המבצעים.
מהלך דומה עשתה הפרקליטות גם בענייננו, ואף למעלה מכך.
מבלי להיכנס לפרטים הקטנים, בגדול הפרקליטות האשימה את שאר המשתתפים בסיוע למעשי האונס – סיוע שבא לידי ביטוי בעידוד האנשים, מתן לגיטימציה ו-"רוח גבית" למעשיהם, וזאת הן מעצם נוכחותם בחדר והן מהתנהגותם ודבריהם במהלך האירוע.
בנוסף, הנאשמים הואשמו גם בביצוע עבירה של מעשה מגונה.
הטענה היתה שעצם הצפייה במתלוננת העירומה, בזמן שאחרים מבצעים בה מעשי אונס – היא מעשה מגונה לכל דבר, שכן "הצופים" עשו זאת לשם גירוי וביזוי מיני.
כלומר, אומנם לא היה מגע פיזי בין המתלוננת לבין שבעת הנאשמים שלא ביצעו בעצמם מעשי אינוס – אבל הם הואשמו בביצוע עבירות מין חמורות.
פרטנית, הנאשם ש-"עודד" את חבריו להיכנס לחדר הואשם גם בשידול.
בסופו של הליך הוכחות, בית המשפט המחוזי הרשיע את כל אחד עשר הנאשמים בעבירות שיוחסו להם.
ואתמול, בית המשפט העליון דחה את ערעורם של כל הנאשמים על הרשעתם (אני מזניח זיכויים "קטנים" בדרך, כי מה שחשוב זו התמונה הגדולה).
כלומר, הדרמה המשפטית כביכול שעמדה במוקד הסרט "הנאשמים" – קיבלה ביטוי מעשי, ואף למעלה מכך, בפסקי הדין בעניינם של הנאשמים בענייננו.
התמיכה, העידוד, הצפייה וההשתתפות, גם אם פסיבית, בעבירות מין שמבוצעות על ידי אחר – הן עבירות מין חמורות בפני עצמן, שדינן מאסר מאחורי סורג ובריח.
יש בפרשה הזו עוד כמה פלפולים משפטיים, אבל זה באמת הרבה פחות חשוב.
מה שלדעתי כן חשוב מהפרשה הזו, הוא דווקא הפן הערכי, המוסרי והחברתי שלה. והעובדה שפסק הדין של בית המשפט העליון פורסם ממש אתמול, וזה בקושי הגיע לירכתי אתרי האינטרנט השונים – מלמדת שכולנו נכשלנו במבחן החשוב הזה.
האונס הקבוצתי בים האדום התרחש בחצר האחורית שלנו: באילת, בקרב חבורת בני נוער "מחוזקת" בשלושה בגירים, בשעת ערב ביום מהביל של חודש אוגוסט, אחרי הרבה מאוד אלכוהול.
נערה צעירה הפכה לחפץ, לצעצוע העובר מיד ליד, במשך שעה תמימה. היא שכבה חסר אונים וחסרת הכרה, וגופה וכבודה היו למרמס.
אחד עשר גברים ונערים היו שם. א ח ד ע ש ר. הם כולם ראו את המתרחש, כולם הבינו את מה שקורה, ארבעה מתוכם אנסו בפועל את המתלוננת, אחד מהם אפילו הסריט את אחד האקטים, והשאר תמכו ועודדו כאילו צפו במופע.
ואף אחד מהם לא עצר. מילא שלא עצר את חבריו – גם לא את עצמו.
לא היה צדיק בסדום.
אם נחזור שוב לסרט "הנאשמים" – ותיכף נחזור אליו שוב – שם לפחות היתה דמות "טובה" אחת, בשם קנת ג'ויס, שהזדעזע ממה שהוא רואה, התקשר למשטרה, ניסה לסייע לקורבן האונס ולבסוף גם העיד נגד חבריו.
אף אחד מאחד עשר הנאשמים האמיתיים, הישראלים, לא פעל כך. לא בזמן אמת, ולא במשפט.
האונס המפלצתי הזה, של נערה בת 16 – בת 16!! – על ידי שתי מפלצות אדם בגירות, ולאחר מכן על ידי שני אחים תאומים קטינים, כשלצידם להקת מעודדות של שבעה נוספים, היה אמור לזעזע אותנו.
היינו אמורים לשאול איך לכל הרוחות דבר כזה קרה ממש אצלנו? איך אף אחד מהם לא עצר? לא התריע? לא דיבר?
אז נכון, כאשר הפרשה "התפוצצה" – היה רעש גדול. ונכון, המתלוננת התראיינה לתוכנית "עובדה", ומשם גם לקוחות התמונות ששילבתי בשרשור (שכולן אותנטיות).
אבל עיניכם הרואות, שחלפו שש שנים פחות יומיים, והאירוע הזה בעצם נשכח לחלוטין – אף על פי שבאופן חריג, ולמרבה הזוועה, הוא מתועד.
אף אחת ואף אחד מהדור "שלנו", זה ששנות ילדותו קדמו למילניום הנוכחי, לא ישכח את הפעם הראשונה שצפה בסרט "הנאשמים". זו חוויה מטלטלת, שהופכת את הבטן ומרעידה את הנפש.
וכל אחת ואחד מאותו דור גם יודע לספר, ולו בקווים כלליים, על פרשת "האונס בשמרת", שבמידה רבה דומה לאונס בים האדום.
ולמרות זאת, האונס בים האדום – נשכח.
זוועה שנמשכה שעה תמימה, שהוסרטה במצלמות אבטחה ובטלפון הסלולרי של אחד ממחולליה, היתה יכולה וצריכה להפוך לאייקון ישראלי של רוע, בדיוק כמו האונס בשמרת.
משהו שכולם לומדים עליו. שכולם לומדים ממנו. שהופך לאירוע מכונן בתרבות הישראלית.
ובעניין הזה, תאמינו או לא, יש לי גם משהו לומר לשלושת שופטי בית המשפט העליון – אלכס שטיין, חאלד כבוב, ורות רונן:
הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי לא פורסמה, מטעמים של צנעת הפרט הקשורים במתלוננת ובכך שחלק מהנאשמים הם קטינים.
אבל היתה תמצית של הכרעת הדין שכן פורסמה.
לשופטי בית המשפט המחוזי היה חשוב לפרסם את הפסקאות שחתמו את הכרעת הדין – שאותה לא יכלו לפרסם – שבהן אמירה שאינה משפטית, אלא אמירה חברתית, ערכית, מוסרית, אנושית.
אלא שעם כל הכבוד לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, יכולתו להשפיע על סדר היום היא כאין וכאפס לעומת זו של בית המשפט העליון.
מבחינה זו, פסק הדין בערעור הוא אכזבה. רובו ככולו משפטי, יבשושי, טכני, מכאני.
פסק הדין של אותו בית משפט עליון, בערעור בפרשת האונס בשמרת – הוא פסק דין מונומנטלי, שערך שינוי משפטי, שהביא לשינוי חברתי ותרבותי, בשאלת הסכמת האישה. ממנו, אין יותר "למה את מתכוונת כשאת אומרת לא".
פסק הדין בפרשת האונס בים האדום היה יכול וצריך להפוך לאירוע משפטי בסדר גודל דומה, שקודם כל מפרק מבחינה משפטית את המשמעות של תמיכה ועידוד מעשים נפשעים – אבל גם כזה שמטלטל את החברה שלנו, שמשוועת לסולידריות.
פסק דין כזה, שהיה מרעיד את הארץ, אולי היה יכול גם למנוע מעשים עתידיים.
אבל ההזדמנות הוחמצה. הפרק המשפטי של פרשת האונס הקבוצתי בים האדום הסתיים אתמול בקול ענות חלושה.
את מה שיכולתי לעשות – עשיתי בשרשור הזה.
כל שנותר לי לקוות הוא שיהיה מי שייקח את חומר הראיות הנדיר שנאסף בתיק הזה, ויעבד אותו ליצירה. לסרט "הנאשמים" משלנו. סרט שהדור הנוכחי לא ישכח.
