כמו שכולכם יודעים, השבוע התרחשה מעין דרמה פוליטית – חברי הכנסת מהמפלגות החרדיות התפטרו מתפקידיהם הקואליציוניים, על רקע אי-העברת חוק ההשתמטות (המכונה בטעות "חוק הגיוס").
ההתפטרות הזו עוררה את השאלה מה עומד ברקע הדברים, כלומר "מי אשם" בכך שהגענו עד הלום.
אם נחדד את הדברים, השאלה היא בעצם – מה נתניהו רוצה?
האם נתניהו באמת רצה להעביר את חוק ההשתמטות, ויולי אדלשטיין, יו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, מנע זאת ממנו; או שאולי נתניהו הבין שאין רוב לחקיקת החוק, או שהעברתו תזיק לו פוליטית, ולמעשה פעל בתיאום עם אדלשטיין כדי למרוח זמן?
בערוץ 14 ובטוויטר, יש לא מעט ליצנים ש-"מסבירים" לכם את המצב המשפטי, ואיך הוא תמיד בעד נתניהו.
אבל, כאשר נתניהו רוצה לדעת מה באמת המצב המשפטי – הוא מסתייע באנשי מקצוע רציניים.
לכן, אין לי ספק שנתניהו מודע היטב לפסק הדין מראשית 2008, שעסק בהעברת יו"ר ועדה קבועה בכנסת מכהונתו.
באותו מקרה, החליטה ועדת הכספים להורות על העברתו של ח"כ יעקב ליצמן מתפקידו כיו"ר הועדה, ולמנות תחתיו את ח"כ סטס מיסז'ניקוב.
לא היתה מחלוקת, שחילופי הגברא נבעו מטעמים פוליטיים-קואליציוניים, ולא בשל תיפקודו של ליצמן, או בשל אירוע חיצוני (כמו למשל הגשת כתב אישום נגד ליצמן).
לכן, הוגשה עתירה לבג"ץ, בטענה שהמהלך אינו חוקי.
הטענה הראשונה של העותרים היתה שבתקנון הכנסת (שתוקן מאז, אך מהותית נותר זהה) קבוע שניתן להשעות יו"ר ועדה קבועה מתפקידו אם מתנהלים נגדו הליכים פליליים.
העותרים טענו שמדובר ב-"הסדר שלילי", כלומר שזהו המצב היחיד שניתן להדיח יו״ר.
הטענה השנייה היתה שאף אם לא מדובר ב-"הסדר שלילי", כלומר שיש לוועדה קבועה סמכות נוספת להעביר יו"ר מתפקידו – אין עילה שמצדיקה זאת.
למעשה, טענו העותרים, מימוש ההסכם הקואליציוני, והדחת ח"כ ליצמן, "יביאו לפגיעה בתפקידה הפרלמנטרי של הוועדה כגוף שמפקח על פעילות הממשלה ומשרד האוצר".
בג"ץ (ביניש, בהסכמת ג'ובראן ואלון) קבע שהטענה כאילו קיים "הסדר שלילי" לפיו ניתן להעביר יו"ר ועדה רק אם יש נגדו הליך פלילי – מופרכת.
כמו כל גוף, אם ועדה מוסמכת לבחור יו"ר, אז היא גם מוסמכת להעבירו מתפקידו ולבחור חבר אחר לתפקיד – וההסדר לגבי הליך פלילי הוא לא הסדר ממצה.
בנוסף, בג"ץ קבע שבמקרה המדובר לא נפל פגם בשיקול דעתה של ועדת הכספים, שכן מותר לה לשקול שיקולים פוליטיים וקואליציוניים, והם אינם נחשבים כשיקולים זרים.
זה לא אומר ששיקול הדעת של חברי הוועדה הוא בלתי מוגבל, אבל הוא רחב ביותר, ובג"ץ ממעט מאוד להתערב בסוגיות פרלמנטריות שכאלה.
אם תרצו, הדבר דומה להיקף המצומצם של הביקורת השיפוטית על החלטת ראש ממשלה לפטר שר (כמו בהחלטתו של נתניהו לפטר את גלנט, שתיכף נחזור אליה).
גם במקרה גלנט, וגם במקרי עבר, בג"ץ קבע ששקילת שיקולים פוליטיים על ידי ראש הממשלה היא לגיטימית, ו-"מתחם הסבירות" של החלטה כזו הוא רחב מאוד.
כלומר, בשורה התחתונה בג"ץ דחה את העתירה, וקבע שחברי ועדה קבועה בכנסת יכולים להחליט להחליף את היו"ר המכהן בחבר ועדה אחר.
ולמה בלבלתי לכם את המוח לגבי פסק דין נשכח משנת 2008? טוב ששאלתם.
השאלה שעומדת במרכז השרשור הזה היא, כאמור, מה נתניהו רצה – חוק השתמטות או מריחת זמן?
עיניכם הרואות, שלפי הדין בישראל – אין לקואליציה, שנשלטת לחלוטין על ידי נתניהו, שום בעיה להחליף את אדלשטיין בתפקידו כיו"ר ועדת חוץ וביטחון, גם אם הרקע לכך הוא שיקולים פוליטיים וקואליציוניים.
בנוסף, נתניהו כבר הוכיח, ממש לא מזמן, שהוא לא בוחל במהלכים דומים לגבי ממלאי תפקידים.
כזכור, בנובמבר 2024, ובעיצומה של "המלחמה" – נתניהו החליט לפטר את גלנט. מיד לאחר מכן, הופעל לחץ מסיבי על הרמטכ"ל הרצי הלוי, עד שהוא נכנע והתפטר מתפקידו במרץ השנה.
יש שיטענו, שהמהלכים הללו נבעו, לפחות בין השאר, מרצונו של נתניהו להעביר את חוק ההשתמטות, ולהזיז את המתנגדים לו.
אז אם נתניהו לא היסס לפטר את גלנט, ואז ללחוץ על הלוי להתפטר (בשני המקרים תוך הרעשה בלתי פוסקת מצד מכונת התעמולה שלו) – דווקא כאשר מדובר ביולי אדלשטיין, שממלא תפקיד לא ביצועי, הוא נותן לו "לסכל" את חקיקת החוק?
זה כמובן נשמע מאוד בלתי הגיוני, מה שמוביל אותנו למסקנה מתבקשת:
ראינו, שנתניהו ידע להזיז שר ביטחון ורמטכ"ל בדרך לחוק ההשתמטות החרדית. גם ראינו, שאין מניעה משפטית להחליף יו"ר ועדה, כולל משיקולים פוליטיים.
נתניהו יודע זאת, אך בחר שלא לפעול להדחת אדלשטיין מתפקידו. לפיכך, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהוא לא רוצה את חקיקת חוק ההשתמטות, לפחות לא כרגע.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
ושישובו כבר החטופים️
