דלג לתוכן

מבט, קצת אחר, על "חוק הגיוס"

כמו שכולכם יודעים, אתמול התרחשו שני אירועים פוליטיים משמעותיים: האחד, "חוק הגיוס" שהקואליציה ניסתה לקדם נקבר קבורת חמור; והשני, הממשלה התכנסה והחליטה, בין השאר, על הגדלה של מה שמכונה "כספים קואליציוניים".

כאמור, שני האירועים הללו הם קודם כל אירועים פוליטיים. אבל, הם גם כאלה ש-"מתכתבים" עם אירוע משפטי גדול מאוד, שמבעבע כבר לא מעט זמן מתחת לפני השטח, ויתכן מאוד שממש בקרוב הוא יתפרץ כמעין הר געש.

אז על מה מדובר?

לא נכנס הפעם לפרטי הפרטים של ההיסטוריה הסבוכה בעניין גיוס בני ישיבות.

בגדול, די אם נזכיר שבעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה, ממשלות ישראל לדורותיהן גיבשו מדיניות לפיה הן פוטרות בני ישיבות מגיוס לצה"ל. מעת לעת, נעשה ניסיון לתקוף משפטית את המדיניות הזו – אך שופטי בג"ץ נמנעו מלדון בכך.

השינוי החל בשנת 1998, אז בג"ץ קבע שכדי לפטור בני ישיבות צריך חקיקה של הכנסת, ואין די בהחלטה של הממשלה.

בעקבות זאת, הכנסת חוקקה בשנת 2002 את מה שידוע כ-"חוק טל", ובהמשך, בשנים 2014-2015, נחקק חוק דומה (שנכנה אותו "חוק הגיוס השני"). שני החוקים הללו נפסלו בבג"ץ, בשל פגיעתם בשיוויון.

מה שחשוב לדעת הוא ש-"חוק הגיוס השני" נפסל בשנת 2017 – אבל הפסילה הזו בעצם לא נכנסה מעולם לתוקף, משום שבג"ץ נתן עוד ועוד ארכות לכנסת כדי לחוקק חוק חדש.

בסופו של דבר, "חוק הגיוס השני" נמחק מספר החוקים ביום 30.6.2023, כלומר כשש שנים תמימות אחרי שנפסל בבג"ץ. אבל, הסיבה לכך לא היתה פסיקת בג"ץ – אלא שזה היה המועד שבו *הכנסת בעצמה* קבעה שיסתיים תוקפו של החוק.

כלומר, החל מיום 1.7.2023 – אין שום מנגנון חוקי שמאפשר מתן פטור גורף לבני ישיבות, במסגרת מה שידוע גם כ-"תורתם אומנותם". לא בגלל בג"ץ, אלא בגלל הכנסת. החוק שחל על בני הישיבות הוא אותו חוק שחל על כולם – כלומר החוק מחייב אותם להתגייס לצה"ל.

מאז יולי 2023 קרו בישראל הרבה דברים. בין השאר, ידענו ניסיון להפיכה משטרית, טבח המוני, מלחמה בת שנתיים בעזה, מלחמות בלבנון ובאיראן, ועוד.

שלושה דברים לא השתנו: הממשלה לא נפלה, "חוק גיוס" לא נחקק – והחרדים המשיכו להשתמט מגיוס ולקבל תקציבי עתק.

הלכה למעשה, וזו הנקודה המרכזית של השרשור הזה, מה שממשלת נתניהו – שכמובן אין לה תקומה ללא תמיכת החרדים בה – בעצם החליטה זה להשתין על החוק.

כאמור, באופן עקרוני החל מיום 1.7.2023 הממשלה היתה *חייבת*, על פי החוק, להתייחס לבני הישיבות כאל כל מגזר אחר. זה אומר שהיה צריך לפעול לגיוס החרדים, גם בכפייה – וזה בעיקר אומר שאי אפשר להמשיך את הזרמת הכספים לחרדים המשתמטים, ולהעניק להם הטבות שכבר אין מנגנון חוקי שמסדיר אותן.

במדינה מתוקנת, כמו הביטוי שמרבים להשתמש בו בטוויטר – הממשלה היתה צריכה להחליט אחת משתיים: או שהיא מקיימת את החוק, מגייסת את החרדים ומפסיקה את העברת הקצבאות וההטבות; או שהיא מחוקקת "חוק גיוס" חדש, שהוא בעצם חוק שלישי שמסדיר את ההשתמטות החרדית הממוסדת והממומנת.

אלא ששתי האפשרויות הללו הן למעשה התאבדות פוליטית מצד נתניהו. לכן, הוא החליט על אפשרות שלישית, שלמעשה בלתי קיימת, והיא כאמור להתעלם מהחוק. ובפועל, זו לא סתם התעלמות אלא שיתוף פעולה של ממש מצד הממשלה עם הפרת חוק המונית.

הישראבלוף הזה החל להתפוצץ ביום 25.6.2024, אז ניתן פסק דין פה אחד של תשעה שופטי בג"ץ, שבו הם קבעו את המובן מאליו:

בהיעדר חוק השתמטות – הממשלה חייבת לפעול לגייס את החרדים לצה"ל, וגם אסור לה להמשיך להזרים כספים למשתמטים ולישיבות שבהן לומדים המשתמטים.

ומה עשתה הממשלה?

שלא במפתיע, הפעם הממשלה החליטה גם להמשיך ולצפצף על החוק – וכעת גם לצפצף על פסק דין של תשעה שופטי בית המשפט העליון.

במציאות, כמעט שום דבר לא השתנה: הממשלה המשיכה להימנע ככל יכולתה מכפיית גיוס על חרדים, ובמקום העברת כספים ישירה למשתמטים ולישיבות, במסגרת המסלול של "תורתם אומנותם" שכבר אינו קיים – היא העבירה לחרדים מיליארדים בשלל דרכים עוקפות.

הפעם השנייה שבה הישראבלוף התפוצץ היתה ביום 25.11.2025, אז חמישה שופטי בג"ץ – שוב פה אחד – כבר לא הסתפקו באמירות כלליות על חובתה של הממשלה לאכוף את החוק, אלא הוציאו צווים אופרטיביים שבהן נקבע *מה* הממשלה צריכה לעשות.

למשל, היא צריכה לאכוף בפועל את חובת הגיוס על חרדים לפחות כפי שהיא אוכפת אותה על מגזרים אחרים, והיא צריכה לגבש, תוך 45 ימים, סנקציות כלכליות אפקטיביות שיתמרצו את החרדים להתגייס.

והנה חזרנו אל השאלה – ומה עשתה הממשלה?

כמו שניחשתם נכון, הממשלה לא עשתה כלום, המשיכה להתעלם מההשתמטות החרדית ההמונית, וגם מצאה שלל קונץ-פטנטים כדי שהמיליארדים ימשיכו לזרום.

מאחר שבמקרה הזה כבר היה מדובר, כאמור, בצווים אופרטיביים – הוגשה לבג"ץ בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. הדיון בבקשה הזו היה אמור להתקיים ביום 1.3.2026, אבל נדחה בשל מצב החירום.

והנה הגענו אל מה שקרה אתמול, שבעצם ממחיש יותר מכל את מה שהממשלה עשתה, עושה וכנראה מתכננת להמשיך לעשות – וזה להפר את החוק ולהפר את פסיקות בג"ץ.

כי בעצם, מה שקרה אתמול ממחיש שמצד אחד הממשלה לא מתכוונת לפעול כדי לקדם חקיקת חוק השתמטות חדש, שיאפשר לה *מבחינה חוקית* להמשיך את המצב שבו החרדים גם משתמטים וגם מקבלים תקציבים; ומצד שני הממשלה לא עושה כלום כדי לגייס את החרדים, וכן ממשיכה להעביר להם כספים, בתעלולים פוליטיים כאלה ואחרים.

ואני אפילו לא מדבר על כך שכל זה קורה תוך כדי מלחמה בלתי נגמרת, גיוס מילואים בהיקף חסר תקדים והכבדת נטל המיסים על המגזרים היצרניים.

כלומר, המצב הוא שבית המשפט קבע, ברחל בתך הקטנה, מה הממשלה צריכה לעשות, בעוד הממשלה מתעלמת, לא מיישמת את קביעות בית המשפט ואף פועלת בניגוד גמור אליהן.

למצב כזה יש שם, וקוראים לזה "משבר חוקתי". וזה המצב שבו אנחנו נמצאים כבר תקופה ארוכה, פשוט מבלי שהוא מתפרץ ברעש גדול.

כולנו "מחכים" לאפשרות שיהיה משבר חוקתי סביב פסק דין שיורה לפטר את בן גביר, או כזה שיורה לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית. אבל בפועל, המשבר החוקתי כבר כאן, והוא מתרחש סביב הסוגיה הסופר-נפיצה של גיוס בני ישיבות.

איך כל זה יגמר?

סביר מאוד להניח, שבפיצוץ קולוסאלי – שכולנו נחזה בו כאשר הדיון שנדחה בעקבות המלחמה יתקיים סוף סוף. זה לא אומר שנתניהו יחליט שהפעם הוא מקיים את מה ששופטי בג"ץ יפסקו, אבל לפחות כולנו נפסיק לחיות בתוך ישראבלוף אחד גדול.

לפחות כולנו נבין שהממשלה הזו היא פורעת חוק שיטתית, שעושה מה שהיא רוצה, ושבבחירה בין משבר חוקתי על מלא לבין עוד כמה חודשים בשלטון – היא, ובעיקר העומד בראשה, מעדיפים את האופציה השנייה. ולעזאזל המדינה ואזרחיה.

קישור לפסק הדין המלא מיוני 2024:

פסק הדין המלא

קישור לפסק הדין המלא מנובמבר 2025:

פסק הדין המלא

ניוזלטר
✓ נרשמת