בית המשפט העליון פירסם היום פסק דין מעניין, שעשויה להיות לו חשיבות רבה בעולם המשפט האזרחי, כלומר בשלל תביעות שבהן בני אדם תובעים במדינת ישראל.
אז אם אתם משפטנים שמתעסקים במשפט אזרחי, וגם אם לא – הצטרפו אליי לשרשור משפטי הארד-קור.
העובדות לא ממש חשובות, אבל בתמצית נאמר שמדובר בתביעה שהגישה חברת גז נגד המדינה על סך של לא פחות מ-202 מיליון ש"ח.
בתגובה, המדינה ביקשה למחוק את התביעה על הסף, מחמת היעדר עילה (אל דאגה, תיכף נתרגם ממשפטית לעברית). בית המשפט המחוזי סירב, והמדינה הגישה בקשת רשות ערעור לעליון.
לפני שנעבור לפסק הדין, רקע קצר:
בגדול, הליך אזרחי בישראל נפתח בהגשת כתב תביעה על ידי תובע. אם ההליך ממשיך כסדרו, הנתבע מגיש כתב הגנה, ובהמשך בית המשפט מברר את טענות הצדדים, מכריע בהן וחותם על פסק דין.
אבל, יש גם אפשרות שהתביעה "תיעצר" בשלב מוקדם יותר, ו-"תסולק" מבית המשפט.
כאשר בית המשפט "מסלק" את התביעה בשלב מוקדם, עוד לפני שהחלה בירור הטענות לגופן, אזי מדובר ב-"סילוק על הסף".
את ז'אנר הסילוק הסף צריך לחלק לשניים: דחייה, שמשמעותה שהתביעה הוכרעה נגד התובע; ומחיקה, שמשמעותה שההליך הספציפי בוטל, אבל התובע יכול להגישו פעם נוספת, בתיקון הפגמים.
הפעם, ענייננו הוא רק במחיקה על הסף, כלומר במצב שבו בית המשפט מחליט לבטל את ההליך, אך לא חוסם את דרכו של התובע לפנות פעם נוספת לבית המשפט באותו עניין, אם ירצה בכך.
ומה אומר החוק?
ובכן, הפרוצדורה בהליכים אזרחיים אינה קבועה ברובה בחוק – אלא בתקנות שמתקין שר המשפטים.
מדובר בתקנות סדר הדין האזרחי, המכונות בפי כל תקסד"א, שעברו רפורמה מקיפה בימי כהונתה של שקד כשרת המשפטים.
התקנות כיום קובעות מספר תרחישים שבהם בית המשפט ימחק תביעה על הסף: היעדר עילה, תביעה טרדנית או קנטרנית, הפרת הוראות בית המשפט, שימוש לרעה בהליכי משפט או "כל נימוק אחר".
המוקד שלנו הוא בשתי אפשרויות בלבד: זו הקבועה בתקנה 41(א)(1) בדבר מחיקה על הסף בשל היעדר עילה, וזו שבתקנה 41(א)(4), שכאמור נותנת לבית המשפט שיקול דעת למחוק את התביעה מ-"כל נימוק אחר".
כעת, נסיים את ההקדמה הקצרה, ונתחבר לפסק הדין מהיום – ואל חוות הדעת המובילה, שאותה כתב כבוב.
כבוב פתח בכך שסמכות בית המשפט לסלק תביעות על הסף נועד לאפשר "סינון" של תביעות סרק, באופן שיחסוך זמן שיפוטי, וגם יחסוך מזמנם וכספם של הצדדים (בעיקר של הנתבע).
אבל, להפעלת הסמכות הזו יש מחיר כבד, משום שהמשמעות היא פגיעה בזכות הגישה לערכאות.
ואיך נאזן בין האינטרס לבין הזכות?
באופן היסטורי, ובכל הקשור במבחן של היעדר עילה, האיזון שקבע בית המשפט העליון נטה באופן מובהק לעבר זכות הגישה לערכאות.
המבחן שנקבע לצורך מחיקה על הסף מהיעדר עילה היה מאוד מחמיר, ונקבע שדי בכך שיש אפשרות קלושה שאם התובע יוכיח את טענותיו אז הוא יקבל סעד – כדי שהתביעה לא תימחק.
כלומר, המבחן הפסיקתי בנוגע להיעדר עילה היה שאם קיימת אפשרות, אפילו תיאורטית, שהטענות שהתובע טען בכתב התביעה יזכו אותו בסעד מבית המשפט – אז קיים לפחות "צל של עילה", והתביעה לא תימחק על הסף.
לא צריך להיות משפטן, כדי להבין שהמבחן הזה הוא בעייתי, ושיש לו מחירים מערכתיים כבדים.
המחיר העיקרי הוא שבתי המשפט נדרשים לברר גם תביעה שהסיכוי שתתקבל הוא קלוש – אך לא אפס "ממש".
אם תביעות כאלה לא נמחקות על הסף, נוצר דין שמתמרץ תובעים להגיש עוד ועוד תביעות, ומתמרץ הנתבעים להתפשר כדי לחסוך מעצמם את העלויות של ניהול ההליך, הגם שהתביעה כנראה תידחה בסופו של דבר.
בהמשך, כבוב סקר את התפתחות הפסיקה בארה"ב, והראה כי גם שם המבחן למחיקה על הסף בשל היעדר עילה היה בעבר מחמיר מאוד – אך מאז שנת 2007 התגבשה מגמה בפסיקה האמריקאית אשר הגדירה מבחן חדש של סיכוי סביר.
כלומר, אם בית המשפט משתכנע שאין סיכוי סביר שתביעה תתקבל – היא תימחק על הסף.
עם זאת, כבוב קבע שאין מקום לאמץ מבחן כזה, שפוגע יותר מידי בזכות הגישה לערכאות. אז מה כן?
לפי כבוב, המבחן הנכון הוא "סיכוי אפשרי": אם התובע יוכיח את כל מה שהוא טוען ברמה העובדתית – האם יש "סיכוי אפשרי" שהוא יקבל סעד מבית המשפט?
ואיפה על הסקאלה נמצא "הסיכוי האפשרי" הזה?
הכוונה של כבוב היא לסטנדרט שהוא יותר גבוה מהדין עד כה, כלומר שצריך יותר מאשר אפשרות קלושה שהתביעה תתקבל – אבל גם כזה שהוא נמוך יותר מאשר "הסיכוי הסביר" שנקבע בארה"ב.
כלומר, יהיו יותר מחיקות על הסף של תביעות מאשר המצב כיום – אבל פחות מחיקות מאשר הרף שמציב הדין בארה"ב.
לפי כבוב, זהו האיזון שנכון לעשות בין שיקולי היעילות המערכתיים לבין הרצון שלא ליצור עיוות דין ולהביא למחיקת תביעות רבות מידי ללא בירור לגופם של דברים. וכמובן, שטיבו של "הסיכוי האפשרי" הוא משהו שאמור להמשיך ולהתעצב בפסיקות בעתיד.
ועד כאן חוות דעתו של כבוב. השופט הבא היה שטיין.
שטיין הלך לכיוון שונה, והתמקד דווקא ב-"תקנת הסל" אשר מסמיכה את בית המשפט למחוק תביעה על הסף מ-"כל נימוק אחר", משום שהוא הסתייג מהרעיון שבית המשפט יעשה הערכה, בשלב מוקדם, של סיכויי התביעה.
במקום זאת, שטיין הציע לבדוק האם יש פגם בכתב התביעה ש-"משתווה בעוצמתה לזה של חוסר עילה".
שטיין קבע שכאשר יש לתובע יש תביעה "טובה", הוא יעשה מאמץ כדי לקדם בירור יעיל שלה. לעומת זאת, כאשר מדובר בתביעת סרק, התובע יתנסח באופן מעורפל, מגמתי וכוללני, וגם יטען שלל טענות לא ממוקדות כלפי התובע – במטרה להרתיעו ולנסות לסחוט פשרה בלתי מוצדקת.
וזה, לדעת שטיין, המבחן הנכון:
מבחן של "ללא כחל וסרק" – התביעה צריכה להיות ברורה, ולהבהיר לנתבע (ולבית המשפט) מה הסיפור.
כאשר כתב התביעה הוא "עם כחל וסרק", כלומר מתובל בטענות מגמתיות ומעורפלות, שמנסות לסבך ולנפח את הדברים – מדובר בפגם ממשי בכתב התביעה, שהוא המקרה שבו ראוי למחוק אותו לפי תקנה 41(א)(4).
השופט השלישי, והמכריע, היה אלרון.
אלא שאלרון נמנע מלהכריע במחלוקת בין חבריו, וזאת משום ששלושתם הגיעו לאותה שורה תחתונה – קבלת עמדת המדינה, ומחיקת התביעה על הסף.
לפי אלרון, מאחר שאין מחלוקת על התוצאה, אז אין צורך לקבוע הלכה למקרים עתידיים, וניתן להותיר את הסוגיה בצריך עיון.
כלומר, בשורה התחתונה – אין לנו הלכה ברורה:
כבוב ושטיין הסכימו שצריך להרחיב את קשת המקרים שבהם תביעות ימחקו על הסף, וגם הסכימו שחשוב שהמבחן לא יהיה מחמיר מידי כדי לא לפגוע בזכות הגישה לערכאות – אבל נחלקו לגבי מהות המבחן המשפטי לצורך כך.
אלרון מצידו נטה לשימור הדין הנוכחי.
אז למה, בהינתן שמדובר בפסק דין שהסתיים ללא הלכה ברורה, הבטחתי לכם הרים וגבעות בפתח השרשור?
ובכן, משום שגם אם פסק הדין הזה לא צייד אותנו בכלים משפטיים מוגדרים לעתיד – הוא מהווה, לדעתי, חוליה מרכזית בשרשרת של פסיקות שיחדיו מצביעות על מגמה ברורה, שמזיזה את המטולטלת לאמצע.
כאמור, בעולם המחיקה על הסף, עד כה הדין היה מאוד מתירני, ואיפשר למעשה לכל תביעת סרק להתברר, משום שדי היה לתובע להראות "צל עילה". גם אם לא קיבלנו היום שינוי של הדין הזה – חוות הדעת של כבוב ושטיין בוודאי יהיו בסיס לפעם הבאה שבה הסוגיה תעלה.
אבל לא מדובר "רק" על מחיקות על הסף.
לדעתי, אפשר "לצרף" את פסק הדין מהיום לפסקי דין דומים אחרים, כמו ההכרה של בית המשפט העליון ב-"צו חוסם", שמונע מתובעים סדרתיים להגיש הליכים, וגם לפסק הדין בעניין "תביעות השתקה".
בכל המקרים האלה, בית המשפט העליון קבע שהגיע הזמן לשנות את הדין כדי שהמערכת לא תקרוס מרוב עומס.
כלומר, לדעתי ניתן לזהות מגמה בשנים האחרונות שבה בית המשפט העליון מנסה לצמצם את מספר ההליכים שמתבררים, חרף הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, משום שמציאות מחייבת לעשות זאת.
כי ישראל היא שיאנית העולם בעורכי דין לנפש – ויש בה מעט מאוד שופטים והרבה מאוד אנשים שאוהבים לתבוע זה את זה.
כאשר זה המצב, ובהיעדר סימני נפט מצד הקואליציה שתעשה משהו בנדון למען האזרחים – לשופטי בית המשפט העליון לא נותרה ברירה אלא להתחיל להגביה את רף הכניסה של הליכים לתוך בתי המשפט.
ואיך פסק הדין הספציפי לגבי מחיקה על הסף יתפתח בעתיד? כאמור, ניאלץ להמתין למקרה הבא, שמן הסתם יצוץ בקרוב.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
ושישובו כבר החטופים️
איך כותבים נח בשבע שגיאות?
התביעה לא נדחתה, אלא נמחקה.
זה לא היה ערעור, אלא בקשת רשות ערעור.
וההכרעה לא היתה לגופן של טענות, אלא האם יש בכלל הצדקה לברר אותה.
סתם כדי שתבינו כמה פייק יש סביב הדיווחים על אירועים משפטיים.
(על טעות ההגהה מחלתי)
