כחלק מהמציאות המטורפת המכונה "מדינת ישראל", ובמקביל לאינספור סוגיות בוערות אחרות, היום יחזרו "תיקי האלפים" לסדר היום הציבורי, וזאת בשל תחילתה של חקירתו הנגדית של הנאשם מס' 1 בתיקים אלה, הלא הוא בנימין נתניהו.
לרגל המאורע החגיגי, כמה הערות וחידודים.
קודם כל, בואו נבין מה זה בכלל "חקירה נגדית".
בשיטת המשפט בישראל, הדרך להביא ראיות בפני בית המשפט – היא באמצעות עדים. במשפט פלילי, קודם כל שומעים את העדים מטעם התביעה, כלומר מטעם הפרקליטות, ולאחר מכן את העדים מטעם ההגנה, כלומר מטעם הנאשמים.
בגדול, אפשר לחלק עדים לשני סוגים.
סוג ראשון הוא מה שמכונה עדים טכניים, שהם עדים אשר לא יכולים להעיד על האירועים עצמם.
הדוגמה הקלאסית לעדים טכניים היא שוטרים, שביצעו פעולות חקירה כאלה ואחרות. למשל, כדי שהתביעה תוכל להגיש לבית המשפט את תמליל חקירתו של הנאשם במשטרה, היא צריכה להעיד את השוטר שביצע את החקירה.
והסוג השני הוא עדים מהותיים, כלומר עדים אשר יכולים לשפוך אור על הסוגיות שבליבת המחלוקת בין הצדדים. מטעם התביעה, עדים כאלה יכולים להיות עדי ראיה, נפגעת עבירת מין, עדי מדינה (שהם, לכאורה, שותפיו של הנאשם לביצוע העבירה), וכו'.
לצידם, עד מהותי ביותר הוא כמובן הנאשם עצמו.
למעשה, במובנים רבים הנאשם הוא ה-עד ה-מהותי של המשפט, ולו מן הטעם הפשוט שלפי מה שנטען בכתב האישום – הוא היה בורג מרכזי בביצוע העבירה, ונכח בחלק נכבד מההתרחשויות העובדתיות המתוארות, אם לא בכולן.
זו גם הסיבה שמרבית הנאשמים מחליטים להעיד במשפטם, אף שאינם חייבים לעשות זאת.
הרציונל הוא שאם הנאשם הוא עד מהותי במשפט, וכזה שיכול לשפוך אור ראייתי על מרבית הטענות שבכתב האישום – מצופה ממנו להשמיע את גרסתו. אם הוא נמנע מכך, המסקנה הטבעית – וזה גם הדין – היא שאין בפיו תשובות ממשיות.
ואחרי שהבנו את זה, בואו ננסה להבין איך נראית עדות בבית המשפט.
שני החלקים העיקריים של עדות הם החקירה הראשית והחקירה הנגדית (יש גם חקירה חוזרת, ואקדמית גם חקירה על ידי בית המשפט ואז השלמת חקירה על ידי הצדדים, אבל נזניח אותן).
את החקירה הראשית מבצע הצד אשר זימן את העד, כלומר התביעה חוקרת ראשית את עדי התביעה, וההגנה את הנאשם ועדי ההגנה.
בחקירה הראשית, ככלל העד נשאל שאלות "פתוחות", ואמור לספר את הסיפור שלו. מכאן נובע, שבחקירה ראשית אנחנו לא אמורים לראות שאלות "סגורות" ומדריכות.
נתרגם ממשפטית לעברית:
לצורך הדוגמה, ניקח את הדס קליין, העדה המרכזית ב-"תיק 1000", שבמרכזו קבלת טובות הנאה לכאורה על ידי נתניהו.
קליין היתה כמובן עדת תביעה, ולכן נחקרה ראשית על ידי הפרקליטות.
בחקירתה הראשית, קליין התבקשה להביא בפני בית המשפט את הסיפור שלה, כלומר את מה שראתה לאורך השנים במסגרת עבודתה אצל מילצ'ן ופאקר.
דוגמה לשאלה פתוחה אופיינית שהופנתה לקליין היא "תתארי מה קרה במפגש ביום X במקום Y".
לעומת זאת, דוגמה לשאלה סגורה תהיה "את טוענת שבמפגש ביום X במקום Y הבאתם רק שני בקבוקים, נכון?". שאלה כזו מזמינה תשובה של כן או לא, וגם מדריכה את העד להתייחס לכמות ספציפית של טובת הנאה מסוימת.
לכן, זו שאלה שלא אמורים לשאול בחקירה ראשית, אלא רק בחקירה נגדית – שלשמה התכנסנו.
חקירה נגדית מבוצעת על ידי הצד שכנגד, כלומר הסנגוריה חקרה נגדית את עדי התביעה, ואילו הפרקליטות תחקור נגדית את הנאשם ואת שאר העדים מטעם ההגנה.
בחקירה הנגדית, מותר – ולמעשה מתבקש – לשאול את העד שאלות סגורות ומדריכות שכאלה, במטרה "להוביל" את העד למקום שאליו "החוקר" רוצה להגיע.
המקום הזה יכול להיות הצבעה על סתירות פנימיות או סתירה מול גרסתו של עד אחר, על שקרים, על "חורים" בגרסה, על חוסר היגיון ועוד.
למעשה, בחקירה נגדית מותר לשאול כמעט הכל, בכפוף לכמה חריגים שאינם מענייננו, ובעיקר בכפוף למבחן של רלבנטיות, כלומר שהשאלות רלבנטיות להליך המשפטי.
יחד עם זאת, בין חקירה נגדית שהסנגוריה מקיימת לעדי התביעה, לבין חקירה נגדית שהפרקליטות מקיימת לעדי ההגנה, ובמקרה זה לנאשם – יש בכל זאת הבדל משמעותי.
ההבדל הזה הוא שלסנגוריה מותר "להטיח" בעד כמעט כל דבר, כאמור בכפוף למבחן הרלבנטיות, בעוד הפרקליטות מוגבלת לחומר החקירה.
נסביר:
לסנגוריה מותר "להפתיע" עד. למשל, במסגרת חקירתה הנגדית של הדס קליין, עמית חדד "הטיח" בה תמונות של מילצ'ן, שאינן חלק מחומר החקירה (זוכרים?), כלומר מדובר בחומרים שהפרקליטות לא היתה מודעת לקיומם.
זה מעין "ג'וקר", שהסנגוריה שמרה ושלפה לראשונה בהפתעה במעמד החקירה הנגדית. ומותר לה.
לעומת זאת, הפרקליטות לא יכולה לפעול באופן דומה. אסור לה "להפתיע" את נתניהו ו-"להטיח" בו חומרים שאינם כלולים בחומרי החקירה, שהועברו לעיונו בתחילת המשפט, אי שם בשנת 2020.
כלומר, אלה "כללי משחק" שאינם שיוויוניים, אבל הדבר נעשה בכוונת מכוון – בדומה להרבה כללים אחרים במשפט פלילי.
ואחרי שדיברנו באופן כללי, בואו נגיד גם כמה מילים על החקירה הנגדית שמתחילה היום.
החקירה הראשית של נתניהו היתה ארוכה באופן קיצוני, ונמשכה לפחות כפול מהחקירה הראשית הארוכה ביותר של נאשם כלשהו בהיסטוריה של ישראל.
אחת הסיבות לאורך המופלג הזה היא המורכבות של "תיקי האלפים".
אבל, לפחות לדעתי, הסיבה המרכזית לכך היא שהחקירה הראשית של הנאשם בנימין נתניהו – לא היתה בכלל חקירה, לפחות בחלקים גדולים שלה.
דקות ארוכות של החקירה הראשית נוצלו להתייחסותו של נתניהו לאירועים אקטואליים, להטחת טענות בפרקליטות, ולהשמעת פרשנותו ודעתו לגבי העבירות שבהן הוא מואשם.
וזה פשוט לא רלבנטי.
זוכרים את מבחן הרלבנטיות? אז הוא חל גם בחקירה הראשית. למשל, יכול להיות שנתניהו ממש רצה להביע את דעתו לגבי הבעייתיות המשפטית שבהעמדתו לדין בגין "היענות חריגה" כשוחד.
זה אולי מעניין אתכם, אבל זה פשוט לא רלבנטי, משום שנתניהו לא יכול ולא אמור להעיד על כך.
נתניהו הוא עד במשפט, וככזה אמור להעיד על עובדות, כלומר על התרחשויות שארעו במציאות, ושהוא היה עד להן.
הוא יכול לספר מה עשה עם ארנון מילצ'ן, מה היו יחסיו עם ניר חפץ, וכמה פעמים דיבר עם בני הזוג אלוביץ'. אבל אין שום רלבנטיות לדעתו הפרטית על הקשיים המשפטיים שיש בתיק.
בשביל זה יש לו סנגור, והמקום של טענות משפטיות כאלה הוא בסיכומים, ולא בעדות. כי, כאמור, התפקיד של עדים הוא לתאר עובדות, ולא להפליג למסקנות, הערכות, פרשנויות ודעות.
אבל, וכמו שכולכם יודעים, אף על פי שאמירות כאלה הן כאמור בלתי רלבנטיות – הן תפסו חלק מרכזי בחקירה הראשית.
בחקירה הנגדית, מן הסתם הפרקליטות תנסה להחזיר את ההליך למסלולו התקין, ולהתמקד בשאלות בנוגע לעובדות, שעליהן נתניהו יתבקש להשיב תשובות קצרות.
לנתניהו, מצידו, יש כמובן אינטרס לנסות ולנצל שוב את הבמה המשפטית להשמעת נאומים בלתי רלבנטיים – ומי שיצטרך למנוע את זה הם השופטים.
ויש עוד משהו שהרכב השופטים הנכבד יצטרך למנוע, והוא הניסיונות הצפויים של עמית חדד לשבש את מהלכה של החקירה הנגדית, בעיקר באמצעות הערות והתנגדויות.
חקירה נגדית של נאשם היא במידה רבה רגע השיא של כל משפט פלילי, ונתניהו הוא הנאשם המרכזי בכל שלושת האישומים ב-"תיקי האלפים".
סנגור שרוצה בכך – יכול לשבש חקירה נגדית. הוא יכול להתנגד שוב ושוב, הוא יכול לזרוק לחלל האוויר הערות שידריכו את העד ויכווינו אותו לתשובה "הנכונה", הוא יכול לקטוע את רצף השאלות והתשובות, ועוד.
אי-ההקפדה על כללי החקירה הראשית של נתניהו הביאה לכך שהיא התארכה כאורך הגלות.
לעומת זאת, לאי-הקפדה על מהלכה התקין של חקירה נגדית כבר עלול להיות "מחיר" גבוה יותר, והוא ניטרול יכולתה של הפרקליטות לבצע חקירה צולבת של שתי וערב, באופן שיפגע בחקר האמת.
כך שהחקירה הנגדית היא בהחלט שעת מבחן עבור הנאשם נתניהו, ועבור הפרקליטות – אבל גם מבחינת בית המשפט.
