ינון מגל, אולי השופר הבכיר ביותר של בנימין נתניהו, צייץ אתמול ציוץ שגרתי למדיי, ובו ציטט את תשובת "סביבת יריב לוין" לטור דעה שפירסם גיל ברינגר, שהיה עוזר של אילת שקד כאשר זו כיהנה כשרת המשפטים.
לדעתי, הציוץ הקטן הזה הוא משל מושלם למשהו גדול הרבה יותר.
נתחיל בציוץ עצמו:
בטור שפירסם, ברינגר מלין על כך שלוין ניסה להחליש את מערכת המשפט (דבר שברינגר תומך בו באופן נלהב), אך ההתנהלות הלא חכמה הביאה לכך שבסופו של דבר המערכת רק התחזקה.
כלומר, ברינגר מבקר את האסטרטגיה של לוין, שאותה כינה "מצעד איוולת", שלא השיגה את המטרה המבוקשת.
הדוגמה האקטואלית לכך היא שתי החלטות חסרות תקדים של גרוסקופף, שהחליט – כשופט יחיד וטרם קבלת תגובות של הצדדים השונים – "להקפיא" את כניסתם לתוקף של שני חוקים שחוקקה הכנסת (שמכונים "חוק העריקים" ו-"חוק התקשורת").
דוגמה נוספת היא כמובן "בג"ץ הסבירות", שבו בוטל תיקון לחוק יסוד.
התשובה של מגל, שכביכול ציטט את "סביבת לוין", היתה להזכיר לברינגר שהוא היה כאמור העוזר של אילת שקד – שבתקופתה מונו לבית המשפט העליון שופטים "אקטיביסטים", שמינויים הוא שייצר את המציאות שברינגר תיאר בטור.
כלומר, מי ש-"באמת" נכשלה היא שקד. לוין, לעומת זאת, "עמד איתן" מול המערכת.
יאמר מיד, שאני כמובן חולק מכל וכל על תפיסת המציאות של ברינגר בנוגע למערכת המשפט בישראל, שאינה שונה בהרבה מזו של יריב לוין.
מבחינתי, מדובר באנשים שממציאים בעיות שאינן קיימות, ושהעיסוק האובססיבי שלהם בניסיון "לתקן" את מערכת המשפט הוא לא רק מיותר, אלא שהוא מזיק ומסוכן.
אבל לא זו הנקודה החשובה.
לצורך העניין, בואו נצא מתוך הנחה שברינגר ולוין צודקים, ושמערכת המשפט, בדגש על בית המשפט העליון, היא ה-בעיה של מדינת ישראל, ושהדבר הכי חשוב בעולם זה להחליש את בג"ץ.
תחת ההנחה הזו, הציוץ של מגל מדגים באופן מושלם את מפעל ההונאה שמגל הוא בורג מרכזי בו.
למה אני מתכוון?
תאהבו או לא תאהבו את אילת שקד, שכיהנה כשרת המשפטים בשנים 2015-2019 – היא הצליחה, במהלך שנות כהונתה, *ליישם בפועל* מדיניות שמרנית, ולקדם את האינטרסים של הבוחרים שהצביעו לה.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא כמובן שיתוף הפעולה המוצלח שלה עם אדם מפוקפק כמו אפי נוה.
שקד, במהלך חסר תקדים, הצליחה "לפרק" את "הברית" ההיסטורית בין השופטים לבין נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים, ו-"העבירה" את נציגי הלשכה אל הצד "שלה".
וכך, שקד הצליחה להשפיע באופן דרמטי על מינוי של ששה שופטים חדשים לבית המשפט העליון, ושל מאות שופטים בשאר הערכאות.
בנוסף, שקד העבירה שורה ארוכה של רפורמות בשלל נושאים, כולל כאלה שהם ציפור נפשן של דמויות כמו שמחה רוטמן או בצלאל סמוטריץ'.
לדוגמה, נחקקה רפורמה שהעבירה סמכויות מבג"ץ לבית המשפט המחוזי בירושלים, ונסללה הדרך ל-"הלבנת" מקרים כמו בתים ב-"מצפה כרמים", שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית.
לצד זאת, ברור שהניצחונות של שקד לא היו "מוחלטים" – היא אספה ניצחונות קטנים באינספור קרבות, וקידמה את המדיניות שבשמה נבחרה בצעדים קטנים.
שקד אומנם לא השתלטה באופן טוטאלי על הוועדה לבחירת שופטים ועל בית המשפט העליון – אבל היא בהחלט הזיזה את "מרכז הכובד" שלהם לכיוון שמרני יותר.
במילים אחרות, שקד כמובן לא הגשימה 100% מהמדיניות שלה, שעליה הצהירה מפורשות במאמר הזכור "מסילות אל המשילות" – אבל אפשר להגיד שהיא השיגה 50% מזה. אתם יודעים מה, נניח אפילו שהיא השיגה הרבה פחות. אבל היא בוודאי השיגה *משהו*.
שקד עשתה זאת באמצעות האומנות העדינה המכונה "פוליטיקה".
שקד פשוט באה לעבוד, ולא לריב. היא הבינה שבנושאים כאלה, של שינוי האיזון בין הרשויות, אין "זבנג וגמרנו", ושתהליכים לוקחים זמן, ונעשים באיטיות – צעד קטן אחר צעד קטן.
היא לא חששה להתעמת עם הנשיאה נאור ז"ל, כמו גם עם דינה זילבר – אבל גם נמנעה מהטלת דופי ביושרתם של ממלאי התפקידים.
השינוי ששקד יצרה – גם בבית המשפט העליון, וגם במשרד המשפטים – היה משמעותי מאוד (ושוב, אני לא נכנס לשאלה האם השינוי הזה טוב או רע). לא בכדי, היא זכתה לפופולריות עצומה במחנה הפוליטי *שלה*.
אז איפה היתה הבעיה של שקד? למה היא יושבת היום בבית, בעוד לוין הוא ״סגן ראש הממשלה״?
הבעיה של שקד לא היתה שהיא לא הביאה תוצאות. היא סיפקה אינספור תוצאות כאלה.
"הבעיה" של שקד היתה שהיא לא ביביסטית. לכל אורך הדרך, היא ניסתה לקדם את המדיניות שבשמה נבחרה, וכך – לשיטתה – לשפר את מצבם של כלל אזרחי המדינה, לרבות בוחריה. אבל, היא לא פעלה כדי להיטיב עם נתניהו.
לכן, ואף על פי ששקד קידמה באופן אולי חסר תקדים את האינטרסים של מי שמחזיקים בתפיסת עולם שמרנית – ה-״תקשורת״ הביביסטית מעולם לא תמכה בה. להיפך.
מבחינת ערוץ 14 ודומיו, שינון מגל הוא כמובן מייצג בולט שלהם – התשובה לשאלה האם פוליטיקאי מסוים הוא ״טוב״ אינה תלויה כלל בהישגיו בפועל.
התשובה לשאלה הזו, כמו לכל שאלה אחרת עלי אדמות, נגזרת אך ורק מתשובה לשאלה אחרת – האם זה מועיל או מזיק לבנימין נתניהו.
לכן, ובהינתן ששקד סירבה להצטרף למחול הקונספירציות על "תפירת תיקים", ואפילו העזה להסתחבק עם מנדלבליט ושי ניצן – כל מה שהשיגה בעבודה קשה לאורך שנים פשוט נמחק.
נתניהו עצמו, בהזדמנות הראשונה שהיתה לו – פיטר את שקד מתפקידה.
זה קרה מיד לאחר בחירות 2019 א', כאשר רשימת "הימין החדש" לא עברה את אחוז החסימה, ושקד נפלטה מהכנסת.
במקומה, נתניהו מינה את אמיר אוחנה, שבכהונתו הקצרה כשר משפטים עשה המון רעש למען נתניהו, ואפילו רב עם הרבה אנשים.
וכאשר נתניהו הרכיב את ממשלתו האחרונה, הוא מינה לתפקיד את יריב לוין, שהשיק את "הרפורמה המשפטית" שלו – שהממשלה, הקואליציה ולמעשה כל מדינת ישראל היטרללו סביבה שנה שלמה.
אלא שכאשר האבק שקע, וזו כמובן הנקודה המרכזית בטור של ברינגר – הסתבר שלוין לא הצליח להשיג כלום, ולמעשה להיפך.
שקד, שנכנסה בצניעות למשרד המשפטים בשנת 2015, כאשר הצורך ב-"רפורמה" עדיין היה נחלתם של המשוגעים לדבר בלבד, ושהיתה חלק מקואליציה שלא כל רכיביה הסכימו עם האג'נדה שלה (למשל, כחלון) – הצליחה, בעבודה פוליטית קשה, לקדם באופן משמעותי מהלכים שמרניים רבים.
ללוין – כל הכוכבים הסתדרו.
הוא נכנס לתפקידו לצד קואליציית "ימין מלא-מלא", שהיתה מגוייסת כולה ל-"רפורמה" המדוברת, ועם ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום, ושהוא נחוש לנקום ולרסק את המערכות שהעזו לפעול נגדו.
ולמרות תנאי הפתיחה החלומיים האלה, בשורה התחתונה לוין לא השיג כלום, ולמעשה רק חיזק את כוחו של בג"ץ.
ואף על פי כן, עיניכם הרואות שמגל, וכל מכונת התעמולה האדירה של בנימין נתניהו – מתייצבת באופן גורף לימינו של לוין, בעוד שקד היתה ונותרה סדין אדום (ולא, זה לא קשור להקמת "ממשלת השינוי", כי התיעוב כלפי שקד היה קיים גם לפני כן).
כעת, השאלה המתבקשת היא כמובן – איך זה יכול להיות?
איך יתכן שבמקום להעדיף תוצאות בשטח, כלומר הישגים ממשיים, כמו אלה ששקד סיפקה למחנה "הימין" – מגל וחבריו מעדיפים לתמוך בשר כושל כמו יריב לוין, שלא זו בלבד שלא השיג שום דבר, אלא הביא, בהתנהלות פוליטית שלומיאלית מאין כמותה, לכך שהמערכת שהם מבקשים להחליש ולהרוס דווקא התחזקה?
ובכן, לפחות לדעתי, התשובה היא שהציוץ של מגל אינו אלא משל – שכדרכם של משלים, הוא ערמומי ועוקצני – שחושף את הבלוף המכונה בנימין נתניהו:
לוין, כמו נתניהו, וכמו כל החבורה שהתקבצה סביבו (קרעי, אמסלם, רגב, סילמן וכו׳) – עושים המון רעש וצלצולים, שהם מסך עשן שמסתיר אפס עשייה בפועל.
בנימין נתניהו לא עשה כמעט כלום במשך כהונתו הבלתי נגמרת. מה שהוא כן עשה זה לבנות מכונת תעמולה אדירה, שתכליתה לעטוף מוצר פוליטי עלוב באריזה מנצנצת.
המכונה הזו הפכה את היוצרות, והביאה לכך שאיכות המוצר היא כמעט חסרת חשיבות – ומה שחשוב זה אך ורק האופן שבו משווקים את אותו מוצר.
וכך, במשך שנים מגל וחבריו מכרו להמונים מוצר כושל שכונה "מר ביטחון", ולאחר מכן מוצר בידיוני בשם "הניצחון המוחלט".
התוצאות בשטח – עלובות: טבח המוני, מלחמה בלתי נגמרת ותבוסה מדינית בכל הגזרות.
אבל כשמשווקים את המוצר הזה עטוף באריזה מרשרשת – מצליחים למכור קנקנים שאין בהם כלום.
