זוכרים שאי שם בתקופת האבן, כלומר לפני כשנה ורבע, בג"ץ דן בעתירות שביקשו לחייב את שר המשפטים יריב לוין לכנס את הוועדה לבחירת שופטים כדי לבחור סוף סוף נשיא לבית המשפט העליון?
במסגרת הדיון בעתירה, שגם בה יוצג לוין על ידי עו"ד ציון אמיר, השופטים נעתרו פעם אחר פעם לבקשות חוזרות ונשנות של לוין לקבלת פרק זמן נוסף כדי להגיע ל-"הסכמה רחבה". בצד זאת, השופטים גם הבהירו ללוין שהוא פועל בניגוד לדין, ושאם לא יושגו הסכמות אז ינתן פסק דין שיחייב אותו לכנס את הוועדה.
בשלב מסוים, וכאשר עמדה לפקוע הארכה האחרונה, יריב לוין הגיש לבג"ץ מסמך ובו הצעת "פשרה", שאותה גיבש בינו לבין עצמו, שכללה גם את בחירת אלרון לנשיא. לוין איים, שאם שאר הצדדים לא יסכימו ל-"פשרה" הזו – הוא ישבור את הכלים ולא משחקים.
למרבה התדהמה, המציאות סירבה להתיישר לפי רצונותיו של לוין. ה-"פשרה" המוזרה שלו נדחתה מכל וכל, בג"ץ הוציא צו שחייב אותו לכנס את הוועדה – ומאז הוא כמובן "מחרים" מאז את יצחק עמית, שאותו הוועדה בחרה לנשיא.
וזוכרים שאי שם בתקופת הברונזה, כלומר לפני כשלושה חודשים, הממשלה החליטה לפטר את היועמ"ש – ואז הוגשו עתירות לבג"ץ?
המשנה לנשיא סולברג הורה לממשלה – ובפועל לשר המשפטים לוין – להגיש תגובה לעתירות. לוין החליט שהוא עושה "ברוגז", ולא הגיב.
בתגובה, תשעת שופטי בג"ץ, כולל סולברג, כולל מינץ, כולל אלרון, כולל וילנר, כולל שטיין, כולל כנפי-שטייניץ – הציעו ללוין לבחור בין שתי חלופות: האחת, לבצע את הליך פיטורי היועמ"ש בדרך המלך, באמצעות הוועדה הרלבנטית; והשנייה, להודיע שהוא עומד מאחורי החלטת הפיטורין, כפי שבוצעה בפועל, ורמזו שמשמעות הדבר היא שהפיטורין יבוטלו.
אז ללוין היו שתי אופציות. ומה לוין השיב לתשעת השופטים?
ובכן, לוין החליט שבעצם יש גם אופציה שלישית, וניסה לנהל עם השופטים מעין משא ומתן. במקום לבחור באחת משתי החלופות, הוא "יצר" עוד חלופה, עם תנאים כאלה ואחרים, ואמר לבג"ץ שלחלופה הזו, ברוב אדיבותו, הוא מוכן.
אלא שגם הפעם, מעשה שטן, התגלה במפתיע שזה שלוין נורא רוצה שמשהו יקרה – לא אומר שהרצון העז שלו מכופף את המציאות. תשעת השופטים הבהירו ללוין שאין אופציה שלישית כבקשתו, אלא רק שתי אופציות שהוא מוזמן לבחור ביניהן.
יריב שלנו כנראה מאוד נעלב, כי מאז נעלמו עקבותיו – וניתן להניח שבקרוב ינתן פסק דין שיקבע שפיטורי היועמ"ש בטלים ומבוטלים.
ולמה סיפרתי לכם סיפורים מההיסטוריה הרחוקה?
ובכן, כי מסתבר שלהיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה:
ביום שלישי התקיים כידוע דיון בעניין זהותו של הגורם שיפקח על חקירת המשטרה בעניין הדלפת הסרטונים בפרשת שדה תימן, והאירועים שהתרחשו לאחר מכן.
בתום הדיון, שופטי בג"ץ הבהירו שרצונו של לוין למנות לתפקיד את אשר קולה, נציב תלונות הציבור על שופטים – לא יהפוך למציאות (וגם הבהירו ליועמ"ש שאי אפשר למנות את פרקליט המדינה).
אז קולה ופרקליט המדינה לא. מי כן? השופטים הציעו לצדדים, כולל כמובן ללוין, מספר הצעות – וביקשו שהצדדים ינסו להסכים על אחת מהן, וימסרו את תשובתם עד היום. אחרת, כך קבעו, ינתן פסק דין בהיעדר הסכמה, שבו מן הסתם השופטים יכפו על הצדדים את אחת החלופות שהוצעו.
אז היום הגיע, ועמו תשובתו של לוין. שלא במפתיע, גם הפעם לוין לא נתן למציאות לבלבל אותו, והחליט להבהיר לשופטים שהוא ממש, אבל ממש, רוצה שאשר קולה יתמנה לתפקיד. לוין גם כתב לשופטים שהוא נורא נעלב מכך שהיועמ"ש לא זרמה איתו.
הצרה היא, שהשופטים כבר הבהירו ללוין שאין אפשרות חוקית לממש את הרצון שלו, עז ככל שיהיה. אז מה הטעם שוב להתעקש על אופציה שאינה קיימת בשום מקום, למעט בנפש מאוכלת השנאה שלך?
אבל זו הטרגדיה הפרטית של יריב לוין, והיא הצרה שלו ושל משפחתו וקרוביו.
ומה איתנו, האזרחים?
הטרגדיה שלנו היא שמדובר בשר המשפטים של מדינת ישראל, שאמור להיות אדם בוגר ואפילו בעל השכלה משפטית, ושממשיך להתנהג כילד הכי פחות מפותח בגן טרום חובה. הוא עושה "ברוגז", הוא "מחרים", הוא "נעלב" והוא עושה טנטרומים כדי שייתנו לו את מה שהוא רוצה.
טרגדיה חברתית נוספת היא שפעם, באותן תקופות אבן וברונזה, עוד היו אנשים שמשום מה תומכים בממשלה הזו – אבל הצליחו בכל זאת להיות קצת ענייניים, ולבקר את המהלכים הילדותיים של לוין. והיום? היום כולם מוחאים לו כפיים, או לכל היותר שותקים ונותנים לטלי גוטליב לצרוח על בג"ץ.
