ניקח עוד פסק זמן מהאקטואליה, כדי להאיר זרקור על פסק דין "קטן", שפורסם בשבוע שעבר בבית המשפט העליון, ושעוסק בנושא שרלבנטי כמעט לכולנו – ביטוח מקיף לרכב.
במרכז הסיפור, שני הטיות אנושיות מוכרות: לשלם פחות ולקבל יותר, ולגלות אמפתיה לצד שנתפס בעיננו כחלש.
נתחיל, כרגיל, בעובדות:
בשנת 2021 התרחשה תאונה בין רכב מסוג גולף לרכב מסוג מרצדס. אין מחלוקת, שהנהג בגולף הוא האשם בתאונה, שגרמה נזק למרצדס בסך של כ-153 אלף ש"ח.
שני הרכבים היו מבוטחים במה שמכונה "ביטוח מקיף", כלומר ביטוח שמכסה גם נזקי רכוש – והנהגים פנו לחברות הביטוח.
חברת הביטוח של המרצדס מיהרה לשלם לנהג בגין הנזק שנגרם לרכב (מה שמכונה "שיפוי" בשפה משפטית), והגישה תביעה נגד נהג הגולף, שכאמור היה האחראי לגרימת התאונה.
בתגובה לתביעה, נהג הגולף מצידו פנה לחברת הביטוח שלו, וטען כי היא זו שאמורה לשאת בתשלום בגין הנזק שהוא גרם לרכב המרצדס.
בשפה משפטית, לפנייה של נהג הגולף לחברת הביטוח שלו קוראים "הודעת צד ג'".
המשמעות, בתמצית, היא שהנתבע, במקרה זה נהג הגולף, טוען שאם הוא צריך לפצות את התובע, במקרה זה חברת הביטוח של נהג המרצדס – אז יש צד שלישי, במקרה זה חברת הביטוח של הגולף, שצריכה לפצות אותו, בהתאם לפוליסה.
אלא שחברת הביטוח של הגולף סירבה. וכל כך למה?
חברת הביטוח טענה שמשפחתו של מי שנהג ברכב הגולף רימתה אותה:
בעת רכישת הפוליסה, הוצג אביו של מי שנהג ברכב כמשתמש העיקרי בו. אבל בפועל, מסתבר שהנהג בזמן התאונה, נהג צעיר ללא היסטוריה ביטוחית חיובית, היה למעשה המשתמש הבלעדי ברכב.
חברת הביטוח הציגה בבית המשפט שתי שיחות טלפון מצד משפחת הנהג, מהן עלה כי בשיחה הראשונה המשפחה התעניינה ברכישה פוליסת ביטוח מקיף שבה הנהג הצעיר מוגדר כמשתמש העיקרי. מחירה של הפוליסה הועמד על 7200 ש"ח.
אבל, בשיחה השנייה, כאשר האב הוצג כנהג העיקרי, המחיר צנח ל-2800 ש"ח בלבד.
לטענת חברת הביטוח, מדובר במרמה. המשפחה ידעה שבפועל הבן יהיה המשתמש הבלעדי ברכב, ובוודאי העיקרי – אך העדיפה להציג בכזב את האב כמשתמש העיקרי, על מנת להוזיל את מחיר פוליסת הביטוח המקיף.
טענת ההמשך של החברה היא שבמצב דברים זה, ובהתאם לחוק – היא פטורה מחובותיה כמבטחת של הרכב.
ומה אומר החוק?
בספר החוקים הישראלי, יש כמה סוגים של חוזים שלגביהם המחוקק החכם שלנו קבע כללים שמחייבים את הצדדים להם.
למשל, ומבלי להיכנס לפרטי פרטים – אם תעשו חוזה לרכישת דירה מקבלן, אתם תהיו חייבים לכלול בחוזה מנגנון שמבטיח שכספכם לא ירד לטימיון אם הקבלן יפשוט רגל.
יש גם חוק שלם שמוקדש לחוזי ביטוח, או "פוליסות" בשפה עממית. כל פוליסה שאתם רוכשים מחברת ביטוח היא בעצם חוזה ביטוח, וככזה הוא כפוף לכללים שקבועים באותו חוק, ששמו, כמה נוח – "חוק חוזה הביטוח".
בענייננו, יש שתי הוראות בחוק הזה שחלות על הסיטואציה שנוצרה בין משפחת הנהג לבין החברה.
הראשונה מחייבת את המבוטח, במקרה זה הנהג, ״להשיב תשובה מלאה וכנה״ על כל שאלה של המבטח, כלומר חברת הביטוח, לגבי כל ״עניין מהותי״.
והשנייה קובעת כי אם המבוטח השיב למבטח ״תשובה שלא היתה מלאה וכנה״ ב-״עניין מהותי״, ונתן תשובה כוזבת בכוונת מרמה – המבטח פטור מחובותיו לפי הפוליסה.
בהתאם, טענת חברת הביטוח היתה שזהותו של המשתמש העיקרי ברכב היא "עניין מהותי", ושמשפחת הנהג השיבה, בכוונת מרמה, שהמשתמש העיקרי יהיה האב – בעוד המשתמש הבלעדי היה הבן.
המשפחה עשתה זאת, כאמור, על מנת להוזיל את הפוליסה באופן משמעותי.
ובית משפט השלום קיבל את העמדה של חברת הביטוח.
המשמעות היא שמי שצריך לשלם לחברת הביטוח של המרצדס, ששיפתה את הנהג ברכב – הוא מי שנהג ברכב הגולף בזמן התאונה. חברת הביטוח של הגולף – נותרה מחוץ לתמונה (בשפה משפטית, המשמעות היא ש-"הודעת צד ג'" שנהג הגולף ביקש לשלוח לחברת הביטוח – נדחתה).
הנהג לא ויתר, וערער לבית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, מטעמים שלא נפרט אותם. לענייננו, די אם נציין שהדבר נעשה בשל התבוננות על הפרשה ב-"ראיה צרכנית", כלומר תוך הטלת חובות מוגברות על חברת הביטוח, אשר נובעות מפערי הכוחות בין הצדדים.
הפעם, היתה זו חברת הביטוח שלא ויתרה, והיא הגישה בקשת רשות ערעור.
הנה הגענו, סוף סוף, אל פסק הדין שפורסם בשבוע שעבר, אשר נכתב על ידי שטיין.
בחלק הראשון של פסק הדין, שטיין קבע שלפי הראיות שהוצגו בבית משפט השלום, המסקנה העובדתית המתבקשת היא שבני משפחת הנהג אכן שיקרו בכוונת מרמה, והציגו בכזב את האב כמשתמש העיקרי ברכב, כדי להוזיל את הפוליסה.
במסקנה הזו, כך לפי שטיין, לא היתה לבית המשפט המחוזי שום הצדקה להתערב, משום שהיא נובעת מהתרשמותו של בית משפט השלום מהעדים שהעידו בפניו (זוכרים את השרשור מלפני שבוע לגבי "כלל אי ההתערבות" של ערכאת הערעור? אז הוא חל, כמובן, גם על הליכים אזרחיים, ולא רק על הליכים פליליים).
בחלק השני והיותר מעניין של פסק הדין, שטיין התמודד עם "הרוח" שמנשבת מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שכזכור קיבל טענות הנהג – שהיא "תפיסת עולם צרכנית המחזקת את מעמדו של המבוטח (החלש) אל מול המבטחת (החזקה)", כלשונו של שטיין.
אלא ששטיין הבדיל בין "הגנת הצרכן" לבין "פרס לשקרן".
לפי שטיין, כאשר חברת ביטוח רוצה לתמחר פוליסה, היא צריכה לקבל מהמבוטח מידע שנמצא ברשותו, לא נמצא ברשותה – והוא חיוני לצורך קביעת גובה התשלום בין הפוליסה.
מכאן מגיעה החובה, שאותה קבע המחוקק מפורשות, לפיה על המבוטח לגלות את המידע לחברת הביטוח, ככל שמדובר ב-"עניין מהותי".
אם בתי המשפט לא יקפידו על החובה הזו, המשמעות היא שאנשים יוכלו לשקר לחברות הביטוח, לרכוש פוליסות ביטוח במחיר נמוך שאינו משקף את הסיכון הביטוחי האמיתי – וגם יוכלו לקבל שיפוי מחברות הביטוח.
לאורך זמן, תיווצר משמעות נוספת, והיא שחברות הביטוח יאלצו להעלות את גובה הפרמיות.
בשפה כלכלית, זהו מצב של "סבסוד צולב":
דוברי האמת, שמסרו תשובות מלאות וכנות לחברות הביטוח – ישלמו יותר עבור פוליסת ביטוח, על מנת "לסבסד" את השקרנים, שהסתירו מידע מהותי, ורכשו פוליסה במחיר שאינו משקף את הסיכון האמיתי שנשקף מהם.
כלומר, ההוגנים ישלמו יותר, והשקרנים פחות.
במילים אחרות, שטיין ניסה ללמד אותנו כלל בסיסי לפיו אם ננסה לעשות "צדק" במקרה קונקרטי, ולהגן על "צד חלש" – ההשלכות הרוחביות יכולות להיות פגיעה בציבור גדול הרבה יותר מאשר "הצד החלש" הספציפי.
חברות הביטוח הרי לא יתנדבו "לספוג" את ההפסד הכספי. הן "יגלגלו" אותו עלינו, הצרכנים.
זה נכון שאם מבודדים ומתבוננים רק על המקרה הנקודתי, אז יתכן שחיוב בתשלום 153 אלף ש"ח בגין הנזק שנגרם למרצדס – יכניס את הנהג למצוקה כלכלית של ממש, בעוד עבור חברת הביטוח, שהיא עסק ענק שמגלגל מיליארדים – מדובר בכסף קטן.
התבוננות כזו היא נטייה אנושית ברורה – אבל היא גם שגויה.
היא שגויה, משום שאם נכריע לפי הנטייה הטבעית לרחם על הנהג, המשמעות תהיה, כאמור, שכלל הציבור שמקפיד על החוק, ובהתאם מגלה לחברות הביטוח גם מידע שעלול לייקר את הפוליסה – יסבסד את השקרנים שמסתירים מידע כזה, ומבקשים גם לשלם פחות בגין הפוליסה, וגם לקבל את תגמולי הביטוח במקרה הצורך.
לכן, שטיין קיבל את בקשת רשות הערעור, ביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וקבע שחברת הביטוח לא תשפה את הנהג.
הוא זה שיצטרך לשלם לחברת הביטוח של המרצדס עבור נזקי התאונה, שכזכור נגרמה באשמתו – וגם חויב בהוצאות.
מינץ ואלרון הסכימו, כך שבשורה התחתונה פסק הדין ניתן פה אחד.
ועד כאן פסק הדין.
לדעתי, כדאי ללמוד ממנו שני דברים:
ראשית, אל תשקרו לחברות הביטוח. הכסף הקטן שתחסכו מההסתרה עלול להפוך בהמשך לכסף גדול שתפסידו.
ושנית, לעיתים צריך "להילחם" בנטייה האנושית הטבעית "לעשות צדק" ולפסוק לטובת הצד החלש – ולנסות להבין מה תהיינה השלכות הרוחב הצפויות.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
טעות הגהה מביכה: כמובן, שתי הטיות ולא ״שני״. עם הקוראות הסליחה.
ושישובו כבר החטופים️
