שתי נשים התלוננו שגבר אנס אותן, בלא הסכמתן ותוך ניצול מצבן. הגבר נחקר במשטרה, הכחיש שקייה מגע מיני כלשהו עם השתיים – ולאחר שמסתבר שמדובר בשקר, הוא שינה את גרסתו וטען לקיום יחסי מין בהסכמה.
ובסופה של הדרך, הגבר זוכה מחמת הספק. איך זה יתכן? הצטרפו אלינו.
סיפורנו מתחיל ביום 21.2.2019, בעיר אילת. טל אלמלח, הוא הנאשם, היה אז בן 19, ועבד במועדון בעיר. שתי המתלוננות, בנות 22, שנכנה אותן אנה ובקי (על משקל א' ו-ב') נפשו בעיר, שכרו חדר במלון, ויצאו לבלות במועדון יחד עם מכריהן.
דמות חשובה נוספת בסיפור היא ״עמיר״, אחד מחבורת המכרים.
האלכוהול נשפך כמים, והכרתן של אנה ובקי הפכה למעורפלת.
בשעה 03:00 לערך, החבורה החליטה לסיים את הערב. אלמלח ועמיר הג'נטלמנים ליוו את המתלוננות למלון, כמובן מתוך דאגה כנה בלבד.
במשך כשעה, כל הארבעה היו יחד בחדר, המתלוננות המטושטשות התקלחו וניסו להתאושש – ואז עמיר עזב.
בשלב הזה, אנה שכבה במיטה ובקי היתה במקלחת.
אלמלח נכנס למיטה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של אנה. כאשר בקי יצאה מהמקלחת, אלמלח "הוביל" אותה לשירותים, ושם החדיר את איבר מינו גם לאיבר מינה.
לאחר מכן, אלמלח סייע לבקי להיכנס למיטה, ובשעה 07:00 לערך עזב את המקום.
למחרת בבוקר, המתלוננות שוחחו ביניהן, והחלו להבין מה קרה בשעות שבהן הכרתן היתה מעורפלת. כאשר הן הבינו שאלמלח ביצע מעשים מיניים עם שתיהן – הן התלוננו במשטרה בטענה כי מדובר באונס.
אלמלח נעצר, ובכל חקירותיו טען כי לא היו דברים מעולם – הוא לא קיים שום מגע מיני עם המתלוננות.
בסופה של החקירה, הוגש נגד אלמלח כתב אישום, בו יוחסו לו שתי עבירות אונס – של אנה ושל בקי.
בית המשפט המחוזי קבע כי גרסאותיהן של שתי המתלוננות הן קוהרנטיות ואף תומכות זו בזו, במובן זה ששתיהן תיארו שבשעות שבהן שהו בחדר המלון יחד עם אלמלח – הוא ניצל את מצבן ובעל אותן ללא הסכמה.
אלמלח הגיש ערעור לביהמ"ש העליון, ואת פסק הדין המוביל כתב אלרון.
תחילה, אלרון נדרש לראיות לגבי השתלשלות האירועים שקדמה לעזיבתו של עמיר את החדר במלון – שלאחריה נותרו בו המתלוננות ואלמלח.
מראיות אלה עולה, כי בין עמיר לבין אלמלח התנהל לאורך הערב מעין "מאבק סמוי" ביחס למתלוננות.
באופן כללי, ניתן לומר שכל אחד מהגברים הצעירים ניסה לגרום לאחר לעזוב את המתלוננות, או לעזוב את חדר המלון לאחר שהארבעה הגיעו אליו.
זאת, כמובן, מתוך רצון במגע מיני עם אחת המתלוננות, או שתיהן (כאשר האירועים המוקדמים יותר מלמדים על "חיבור" בין אנה לבין אלמלח, וכן בין בקי לעמיר).
מהראיות בתיק עולה כי כאשר עמיר ניסה "לשכנע" את אלמלח לעזוב את חדר המלון, הנתון שהכריע את הכף היה אמירה מפורשת של אנה לפיה היא רוצה שאלמלח ישאר. מאורע זה הוא שגרם לעמיר לעזוב את החדר, ולהותיר בו את אלמלח ואת המתלוננות.
לאחר שעמיר עזב, אלמלח בעל כאמור את שתי המתלוננות.
כאשר המתלוננות קמו משנתן ביום שלמחרת, הן החלו לשוחח זו עם זו, ולנסות להשלים את הפרטים לגבי מאורעות האתמול – שאת רובם כלל לא זכרו.
לפי אלרון, לאט לאט המתלוננות – הן באמצעות מידע שמסרו זו לזו, והן באמצעות בירור מול מכריהן – הבינו שביניהן לבין אלמלח התקיים מגע מיני.
במסגרת ניסיונן של המתלוננות לברר את אירועי האתמול, הן קיימו תקשורת גם עם אלמלח – אלא שהוא הכחיש שקיים איתן מגע מיני כלשהו. אלמלח התמיד בהכחשה זו גם בשיחות עם גורמים נוספים, וכאמור גם במהלך חקירתו במשטרה.
במהלך המשפט, אלמלח הודה ששיקר, ושהתקיים מגע מיני – אך שהוא היה בהסכמה.
מבחינה משפטית, השאלה היא מה משמעות העובדה שאלמלח שיקר בחקירותיו.
לפי אלרון, אפשר לזהות "קו פרשת מים" לגבי שינוי גרסתו של אלמלח:
עד לרגע שאנה פנתה אליו ושאלה אותו האם הם קיימו מגע מיני, הוא "התגאה" בפני גורמים שונים ששכב עם שתי המתלוננות. לאחר אותה פנייה – הכחיש זאת בתוקף.
המסקנה שאלרון הסיק מכך היא שעד לרגע שבו אנה שאלה את אלמלח האם הם שכבו – אלמלח בכלל לא חשב שהוא עשה משהו פסול, קל וחומר שביצע מעשה של אונס.
כלומר, אלרון בעצם מצא הסבר מדוע אלמלח שיקר והכחיש ששכב עם המתלוננת – משום שהוא חש אשמה, אבל התחושה הזו התגבשה אצלו רק בדיעבד.
המשמעות היא, שבזמן אמת – אלמלח חשב שהוא פועל באופן תקין לגמרי.
הוא אומנם שיקר, וכמובן שהשקר הזה מקשה לתת אמון בגרסה המאוחרת שלו, אבל השקר הזה לא בהכרח נובע מניסיון להימנע מהפללה – אלא משום שהוא חש בושה על כך שהסתבר לו שהמתלוננות בכלל לא זוכרות ששכבו איתו, ושהן היו שיכורות.
ומה לגבי עדויות המתלוננות?
אלרון קבע, שאין כמובן ספק שהמתלוננות לא מעלילות או מנסות להפליל את אלמלח. אבל, בנסיבות העניין יש חשש כבד שהעדויות שלהן "מזוהמות", כלומר שלא מדובר בגרסאות אותנטיות – אלא בגרסאות שמעורבבות עם דברים שהן שמעו מגורמים נוספים, באופן שלא ניתן להפרדה.
אלרון מצא, שהמתלוננות עצמן הודו שהשלימו את "פאזל" האירועים משברירי הזיכרון שהיו לכל אחת מהן, כך שהם "התערבבו לחלוטין". אנה אפילו הודתה בעדותה ש-"יכול להיות שהתבלבלו לי הסיפורים".
בנוסף, גרסאות המתלוננות "זוהמו" מדברים שנמסרו להם על ידי שאר המשתתפים בשלבים השונים של אותו ערב.
אלרון קבע, שהחבורה שהיתה שותפה לבילוי עם המתלוננות במועדון רצתה לגונן על עמיר, ולכן הדמויות השונות ניסו "לשחזר" בפני המתלוננות את האירועים באופן מוטה, אשר נסתר על ידי ראיות אובייקטיביות.
לדוגמה, נמסר לאנה שאלמלח הטריד אותה במועדון – בעוד מצלמות האבטחה מספקות תמונה אחרת.
אבל למרות כל אלה, עדיין נשאלת השאלה: האם, נוכח העובדה שבגרסתו המאוחרת אלמלח הודה במגע מיני עם שתי המתלוננות, שמסתבר שהיו שיכורות – לא מדובר באונס?
לפי חוק העונשין, בעילת אישה אשר נמצאת במצב שבו היא אינה יכולה לתת הסכמה, למשל כאשר הכרתה מעורפלת לחלוטין – היא מעשה אונס.
אלא שכאן נכנסות לתמונה הקביעות הקודמות של אלרון:
אלמלח טען שהמתלוננות היו במצב שאיפשר להן לתת הסכמה חופשית, ושהסכמה כזו אכן ניתנה על ידי שתיהן. לעומת זאת, המתלוננות טענו שהיו בהכרה מעורפלת, ובקי אף טענה שלא זו בלבד שלא הסכימה למגע מיני, אלא שהביעה מפורשות את חוסר רצונה.
אלא שמאחר שאלרון קבע שגרסאותיהן של המתלוננות "מזוהמות", ומאחר שיש הסבר לשינוי גרסתו של אלמלח מהכחשה מוחלטת לגרסה של מגע בהסכמה – הרי שלפי אלרון אי אפשר לשלול שבין השלושה התקיים שיח, כטענתו של אלמלח, שבו נתנו המתלוננות את הסכמתן, ושגרם לאלמלח להבין שהן במצב "הכרתי" סביר.
במצב דברים שכזה, קבע אלרון, נותר ספק סביר בנוגע למצבן המדויק של המתלוננות בפרק הזמן שבין עזיבת עמיר את חדר המלון לבין קיום המגע המיני, וכן קיים ספק בנוגע לטענת אלמלח שהוא "קיבל" את הסכמת השתיים לאותו מגע.
וכאשר נותר ספק סביר, התוצאה היא זיכוי.
ועד כאן פסק הדין של אלרון.
השופט הבא היה שטיין, שהסכים עם הכרעתו של אלרון, וקבע שהראיות שנאספו – במיוחד על רקע "זיהום" עדויותיהן של המתלוננות – מותירות "חוסר בהירות", כלשונו, בנוגע לסיבה שגרמה לאלמלח לשקר בתחילת הדרך, בנוגע למצבן ההכרתי של המתלוננות בזמן המגע המיני, ולגבי השאלה האם הן הסכימו למגע.
השופט השלישי, גרוסקופף, הגיעה לתוצאה שונה.
לפי גרוסקופף, הראיות בתיק אכן מקשות להסתמך על גרסתן של המתלוננות – אבל בהחלט מבססות מסקנה עובדתית לפיה הן היו במצב הכרתי שאינו מאפשר מתן הסכמה חופשית.
בנוסף, גרוסקופף מצא שאלמלח ידע היטב את מצבן של המתלוננות, אך רצה "לנצל הזדמנות".
כלומר, אלמלח בחר להתעלם מכך ששתי המתלוננות נמצאות במצב מעורפל, ולא המתין עד שהן יתאוששו באופן מלא. במקום זאת, הוא העדיף "לחתור למגע", תרתי משמע, ובכך הוא ביצע שני מעשי אונס.
אלא שגרוסקופף נותר כאמור במיעוט, ואלמלח – כנגד כל הסיכויים – זוכה בדעת רוב.
נקנח בשתי הערות:
ראשית, חלק נכבד מפסק הדין עסק בנושא שלא קשור במישרין לתמונה הראייתית שאותה פירטתי בשרשור, אלא בתקלה קשה שהביאה לכך שראיה חשובה הועברה להגנה רק סמוך לפני הכרעת הדין.
לפי אלרון ושטיין, התקלה המדוברת היא כל כך חמורה, שהיא לבדה מצדיקה את ביטול ההרשעה מחמת הגנה מן הצדק.
שנית, חשוב לזכור שהמשפט הפלילי איננו חזות הכל.
אלמלח יצא מבית המשפט העליון כשהוא זכאי מכל אשמה, ואף יתכן שכעת הוא יתבע פיצויים בגין התקופה שריצה מאחורי סורג ובריח.
אלא שאהרן ברק אמר "מלוא כל הארץ משפט" – וטעה. אלמלח אומנם צח וטהור מבחינה משפטית, אבל הוא בהחלט חרא של בן אדם.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
שבת שלום.
