אתמול בבוקר צייץ עמית סגל קטע מתוך טור שפירסם ב-"ידיעות אחרונות", ובו תיאר פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז, שהכריע בעתירה שהגיש ארגון "לביא" לגבי מידע על "מחבלים ששוחררו לישראל או לאיו"ש".
כמעט כל העובדות שכתובות בטור – נכונות. אבל, מדובר במניפולציה.
אז מה הסיפור?
ביום 24.8.2023, כחודש וחצי לפני המלחמה, ארגון הימין "לביא" פנה לשירות בתי הסוהר (שב"ס) וביקש לקבל את "שמות כל האסירים הביטחוניים שנשפטו כבגירים ושוחררו בשנים 2020-2023".
בדצמבר 2023 שב"ס הסכים לתת מידע מספרי לגבי היקף האסירים – אך לא מידע פרטני (כלומר, שמות).
בעקבות הסירוב הזה, "לביא" הגיש עתירה לפי חוק חופש המידע נגד שב"ס, שטען שסעיף 9(א)(3) לחוק זה קובע במפורש שאסור למדינה למסור "מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות".
כאשר אסיר סיים לרצות את עונשו והשתחרר – הוא זכאי לפרטיות, והמידע שהתבקש בעתירה הוא בעליל כזה אשר פוגע בזכות הזו.
כלומר, זה לא שהפרקליטות סתם התנדבה להגן על פרטיות האסירים שהשתחררו. זה החוק הברור שחוקקה הכנסת, אפילו אם הם הורשעו בטרור.
במצב דברים זה, ובהתאם להוראת החוק המפורשת – לשב"ס, גם אם היה רוצה להעביר ללביא את המידע – אסור היה להעבירו.
אבל, נותרה עוד אפשרות לכפות את העברת המידע.
לפי סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע יש לבית המשפט סמכות להורות לרשות שלטונית להעביר בכל זאת מידע שהחוק אוסר להעבירו – אם בית המשפט מצא ש-"העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה".
המשמעות היא, שצריך לעשות איזון בין שתי זכויות – הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת.
נדגיש: רשויות הביטחון השונות (שב"כ, צה"ל, משטרה וכו') – כמובן חשופות למידע שלביא ביקש.
לפיכך, האיזון אינו בין האינטרס הציבורי העליון לשמור על הביטחון ולסכל טרור לבין זכותם של האסירים המשוחררים לפרטיות, אלא בין האינטרס הצר של לביא לקבל את המידע הזה לבין הפרטיות של האסירים.
בית המשפט קבע שבנסיבות העניין אין הצדקה לעשות שימוש חריג בסמכותו לכפות על רשות שלטונית להעביר מידע אסור בפירסום בשם "זכות הציבור לדעת" – והעתירה נדחתה.
ועד כאן פסק הדין.
אני ממש לא מתכוון לשכנע אתכם שפסק הדין "צודק". בהחלט אפשר לבקר אותו – אבל לא באמצעות הטענות של סגל.
ראשית, סגל "שכח" לציין שהעתירה הוגשה נגד שב"ס, שהשר שממונה עליו היה בן גביר, שגם מינה את העומד בראשו. לא נגד הפרקליטות.
אם היה מדובר בסוגיה שנתונה לשיקול דעתו של שב"ס, או של השר – אז מזמן היינו שומעים את בן גביר, נרקומן התקשורת, מתנגח עם הפרקליטות ודורש את פירסום המידע.
זה לא קרה, כי החוק הוא ברור ומפורש – אסור למסור את המידע ש-"לביא" ביקש. לכן, את כל הטענות נגד הפרקליטות אפשר להוריד מהשולחן.
שנית, סגל תיאר את האסירים הביטחוניים, שלגביהם התבקש המידע, בכל מיני דרכים – למשל, כ-"רוצחים מורשעים", שהמדינה "דואגת לשיקומם המקצועי".
אלא שגם זה בולשיט.
מחבלים פלסטיניים שהם "רוצחים מורשעים" – לא שוחררו על ידי שב"ס בשנים המדוברות, והעתירה בכלל לא עסקה בהם.
הם כולם שפוטים למאסרי עולם, וככאלה הם משתחררים רק בעיסקאות שעליהן החליטו ממשלות נתניהו, ולא בגלל תום ריצוי עונשם. לכן, המידע לגביהם גם מפורסם בפומבי.
שלישית, סגל שואל "באיזה עולם מופרע מאזנים ברצינות בין זכויות טרוריסטים ונפגעי טרור, ועוד מכריעים לטובת הראשונים"?
וזו שוב הטעייה: העתירה לא עסקה בכלל באיזון כזה, אלא באיזון בין זכויותיהם של האסירים המשוחררים, לבין הרצון של "לביא" לקבל מידע כדי להפוך אותו לקרדום פוליטי.
הזכויות של נפגעי העבירה מוסדרות בחוק זכויות נפגעי העבירה. ולפי החוק הזה, לנפגעי פיגועי טרור יש זכות לקבל מידע על שחרור המחבל. הפעם, כאמור, לא מדובר בזכויותיהם של נפגעי העבירה, אלא בזכות של ארגון פוליטי לקבל מידע.
ולנפגעי עבירות טרור יש זכות נוספת, שמוגדרת באופן מעניין.
לפי חוק שחוקק בשנה שעברה, אפשר להשית מגבלות על מורשע בעבירת טרור, שהשתחרר ממאסר.
ושימו לב איך הכנסת הנוכחית ניסחה את מטרת החוק: "להגן על נפגע עבירת טרור ולמנוע נזק נוסף שעלול להיגרם לו מהיתקלות בפעיל טרור שפגע בו, בלי לפגוע במידה העולה על הנדרש בזכויותיו של פעיל הטרור".
כלומר, הכנסת בעצמה – דהיינו קואליציית "ימין מלא-מלא" – בהחלט הכירה בכך שצריך לאזן בין הזכויות של נפגעי העבירה לבין זכויותיהם של המחבלים שסיימו לרצות את עונשם.
אז עם כל הכבוד לדמגוגיה של סגל, על מה הוא מתפלא שעושים איזון כזה בין זכויותיהם של מחבלים לבין האינטרסים של "לביא"?
מה שמוביל אותנו לעוד תהייה מטעה של סגל – אם "עברייני מין מסוכנים במדינה דמוקרטית כארה"ב אינם נהנים מזכות לאנונימיות, מדוע מחבלים כן"?
אז קודם כל, באמת אפשר לתהות למה לא ראינו טור כזה של סגל לגבי פדופילים, שהסכנה לציבור מהם קצת יותר גבוהה מפלסטיני שיידה אבנים לפני שנים.
מכל מקום, הכתובת לכך היא הכנסת, ולא "מערכת המשפט".
אז נכון, סגל יצא ידי חובה והזכיר פעם אחת את "הפוליטיקאים" (כמובן, מבלי להזכיר שמות), שגם הם "צריכים להימנע מחזרה לשישה באוקטובר".
אבל, הטור שלו הוא כולו כתב אישום נגד "המשפטנים", ולא נגד מי שקבע את הכללים וקיבל את ההחלטות.
וכאן אנו מגיעים למניפולציה המרכזית – הניסיון החוזר להפוך את היוצרות, ולהסיט את האחריות מהממשלה והעומד בראשה אל "מערכת המשפט".
במסגרת הניסיון הזה, סגל ממחזר בפעם המי יודע כמה את הספין לגבי פסק דין מיום 26.8.2018, שבו בג"ץ קיבל עתירה של חמש נשים שהן קרובות משפחה של אנשי חמאס.
אז סגל צודק – פסק דין כזה אכן היה. עם זאת, מדובר כאמור בחמש נשים בלבד, בטיפול מציל חיים, ובכזה שניתן בבית חולים פלסטיני במזרח ירושלים.
בנוסף – וכאן כבר מדובר ממש בסילוף – מדובר בקירבה לאנשי חמאס, ולא ל-"בכירי חמאס". איך אני יודע? כי קראתי את פסק הדין עצמו, ולא ציוצים לגביו.
בפסק הדין, עמית הבהיר שאם היה מדובר בנשים שהן קרובות משפחה של בכירי חמאס, מן הסתם הן היו מועברות לטיפול בחו"ל. גם גרוסקופף הדגיש, שהקבינט לא הבחין בין קרבה לאנשי חמאס, "זוטרים כבכירים".
אבל זה לא העניין המרכזי. העניין המרכזי הוא העיסוק החוזר ונשנה בפסק הדין הזניח הזה.
כאמור, פסק הדין פורסם באוגוסט 2018. שלושה חודשים לפני כן, במאי 2018, פורסם "בג"ץ הפרימטר", שגם הוא זכה לאחרונה לעדנה מחודשת.
זה כמובן לא מקרי, אלא נובע מניסיון למצוא כל זיז להיאחז בו על מנת לנסות ולצייר את "מערכת המשפט" ככזו שאחראית למחדל ה-7.10 – ולמלט את נתניהו מאחריותו.
מה לעשות, שאין שום קשר בין "מערכת המשפט" לבין המחדל, והעובדה שכל מה שמכונת התעמולה מצאה זה שני פסקי דין משנת 2018 מוכיחה זאת טוב מאלף עדים.
על עניין הפרימטר כבר כתבתי בעבר, ואכתוב גם בעתיד. לא משנה כמה פעמים יחזרו על השקר הזה, העובדות לא ישתנו – בג"ץ לא התערב בכלום ושום דבר.
במקרה של חמש הנשים, בג"ץ אכן התערב.
אבל, וזה חתיכת אבל, זה קרה כאמור בשנת 2018, ובמציאות שונה לגמרי מזו של אחרי ה-7.10.
לאחר הטבח, בג"ץ ממש לא "חזר לששה באוקטובר", והדבר הודגש באינספור פסקי דין שבהם נדחו עתירות (למשל). השופטים הדגישו שהנסיבות השתנו – ולכן גם האיזון השתנה.
ובעיקר, איך לעזאזל אפשר לבוא בטענות לשופטי בג"ץ על החלטה לאפשר לחמש נשים לקבל טיפול רפואי מציל חיים, כאילו היא מנעה "אמצעי לחץ שיאפשר את החזרת החללים גולדין ושאול" – כאשר שלושה חודשים *לאחר מכן* החליט ראש הממשלה אז והיום, בנימין נתניהו, להכניס לרצועה מיליוני דולרים במזומן?
מה היה משמעותי יותר מבחינת "אמצעי לחץ" על חמאס – חמש נשים או מאות מיליוני דולרים?
איך לעזאזל אפשר להקדיש טור שלם לפסק דין זניח לחלוטין, שפורסם מחמש שנים לפני הטבח, ולהתעלם לחלוטין מאינספור החלטות סופר משמעותיות שקיבלה ממשלת ישראל והעומד בראשה, שאיפשרו לחמאס להפוך למפלצת טרור?
חיים ילין כתב ב-9.11.2018 שהממשלה שילמה פרוטקשן וקנתה שקט. "זאת הפקרה", אמיר ילין. כי הפקרת העוטף ע"י המדינה לא החלה ב-7.10.
אבל סגל לא יבוא בטענות למפקיר נתניהו. הוא יכעס על הנמלה שעושה אבק, ולא על הפיל. הוא ידבר על "הסרבנים", על ההתנתקות – וכמובן, על בג"ץ.
זה לא יעזור לו.
קישור לפסק הדין בעתירה של ״לביא״:
gov.il ↗
קישור לפסק הדין המלא בעניין חמש הנשים:
supremedecisions.court.gov.il ↗
שיהיה יום חמים.
