כתבתי על זה בעבר, אבל הנה הסיפור:
בג"ץ (וילנר, בהסכמת ברק-ארז וכנפי-שטייניץ) פירסם השבוע פסק דין "קטן", וכביכול חסר חשיבות, שבו נדחתה על הסף עתירה שהגיש *אזרח* ישראלי בשם פאדי שלש – שמן הסתם הבנתם מה מוצאו האתני.
שלש הועמד לדין בבית המשפט *הצבאי* ביהודה בעבירות נשק שונות, כאשר בכתב האישום נטען שהוא פעל, יחד עם אחרים, על מנת להעביר לגורמי טרור נשקים מישראל ליהודה ושומרון.
כאשר אדם – כל אדם – מבצע עבירה ביהודה ושומרון, אפשר להעמידו לדין בבתי המשפט הצבאיים שישראל הקימה באזורים אלה. אלה בתי משפט לכל דבר, אלא שהם מנוהלים באמצעות המערכות הצבאיות: השופטים הם קציני צה"ל, התביעה היא הפרקליטות הצבאית, וכו'.
אלא שאם אותו אדם הוא גם אזרח ישראלי (וגם תושב, אבל אזרח זה יותר מובהק) – אפשר להעמיד אותו לדין גם בבתי המשפט "הרגילים" בישראל, דהיינו להגיש נגדו כתב אישום לבית משפט שלום או לבית המשפט המחוזי, לפי העניין.
כלומר, במצב שבו אזרח ישראלי מבצע עבירה ביהודה ושומרון, יש סמכות שיפוט מקבילה לבתי המשפט "האזרחיים" בישראל ולבתי המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון. ההחלטה איפה להעמיד את הנאשם לדין היא החלטה של רשויות התביעה.
עקרונית, החלטת התביעה תיעשה לפי מה שמכונה "מבחן מירב הזיקות": בודקים נתונים כמו איפה בוצעו העבירות (האם רק ביהודה ושומרון או גם בשטח ישראל), האם הנאשם התגורר בישראל, איפה מתנהלים חייו, האם שותפיו לעבירה הם תושבי יהודה ושומרון, וכו'. אם מירב הזיקות הן ליהודה ושומרון – הנאשם יעמוד לדין בבית משפט צבאי, ואם הן לישראל – בבית משפט בישראל.
בענייננו, בג"ץ קבע שרשויות התביעה בחנו את הזיקות השונות, ומצאו כי "מירב הזיקות נתונות לאזור יהודה ושומרון. אם כן, רשויות התביעה הפעילו את שיקול דעתן כראוי ועניינו של העותר אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים את התערבותנו". בהתאם, העתירה נדחתה כאמור על הסף.
אז איפה בעצם הבעיה?
ובכן, הבעיה היא שכל זה טוב ויפה, אבל באופן מעשי, כלומר במבחן המציאות – רק ערבים עומדים לדין בבית משפט צבאי ביהודה ושומרון. אם יהודי שמתגורר ביהודה ושומרון ושעובד ביהודה ושומרון, יבצע עבירה שכולה נעברה ביהודה ושומרון, ושזיקתו היחידה לישראל היא אזרחותו – הוא לעולם יעמוד לדין בבית משפט בישראל.
במילים אחרות, אם לעותר בענייננו לא היו קוראים פאדי שלש, אלא משה כהן, ואותו משה כהן היה מתגורר *בדיוק* איפה ששלש התגורר ומבצע *בדיוק* את אותם מעשים ששלש מואשם בהם – הוא היה עומד לדין בישראל. זה לא כתוב בשום מקום, ואין קביעה פוזיטיבית שכזו – אבל זו המציאות.
קחו לדוגמה את הטרור היהודי שמשתולל ביהודה ושומרון. לפחות בחלק מהמקרים, אם לא ברובם, המבצעים הם תושבי יהודה ושומרון, כל ההתארגנות וכל המעשים בוצעו שם, ואותו דבר נכון לגבי השותפים לעבירה. אבל, במקרים המעטים שבהם המבצעים נתפסים – כתבי האישום תמיד מוגשים לבתי המשפט בישראל. לפחות ככל הידוע לי, אין אפילו כתב אישום אחד שהוגש לבתי המשפט הצבאיים.
כלומר, במבחן המציאות – רשויות התביעה בישראל, בגיבוי בג"ץ, מבדילות בין נאשמים לפי מוצאם האתני. אם אתה יהודי, אתה לעולם תעמוד לדין בישראל, ותישפט לפי הדין בישראל. אם אתה ערבי, יש סיכוי שתעמוד לדין בבית משפט צבאי ביהודה ושומרון, ותישפט לפי הדין שחל שם.
איך אפשר להסביר את זה? לצערי, אני לא יודע את התשובה.
למתעניינים, מצורף שרשור עבר מפורט בנושא:
