ההכרעה בשאלה האם פיטוריו של ראש השב"כ נעשו כדין תלויה כמובן בעיקר בבחינת התנהלות הממשלה לפני ההחלטה.
עם זאת, הפעם לדעתי יהיה עניין רב גם בהשתלשלות האירועים שלאחר ההחלטה – וניתן להניח שהיא תיתן הרבה רוח גב לקבלת העמדה לפיה ההחלטה היתה מנוגדת לדין.
וכל כך למה?
למי שלא זוכר, אי שם בתקופת האבן – כלומר לפני שבוע – נתניהו הודיע ש-"ראיין לעומק שבעה מועמדים" והחליט למנות את אלי שרביט לתפקיד ראש השב"כ הבא.
ההכרזה הזו החזיקה מעמד יממה בלבד, עד שנתניהו חזר בו.
בחלוף יממה נוספת, יצאה הודעה לפיה נתניהו מתכוון למנות ממלא מקום.
לפי ההודעה, מאחר שלא ניתן יהיה להשלים את ההליכים למינוי קבע – סגן ראש השב"כ המכהן ישמש כממלא מקום "עד מינוי ראש שב"כ קבוע".
וההודעה הזו בעייתית, בשני היבטים:
הראשון, והפשוט יותר, הוא שלא כל כך ברור מה השתנה. מדוע יממה קודם לכן היה אפשר לבחור ראש שב"כ קבוע, ולמחרת לא ניתן.
אם עד ה-1.4 נתניהו התכוון להשלים את כל ההליכים לקראת מינויו של שרביט כראש שב"כ קבוע, ולדבריו הוא כבר ראיין את המועמדים הרלבנטיים – איך יתכן שב-2.4 לוח הזמנים הפך לבלתי אפשרי עד כדי כך שאין מנוס ממינוי ממלא מקום?
בקיצור, יש "ריח" כאילו הכוונה מלכתחילה היתה למנות ממלא מקום.
וזה מביא אותנו להיבט הבעייתי השני – התופעה של מינוי ממלאי מקום לתפקידים רבים, כתחליף להשלמת הליכי בחירת ממלא תפקיד קבוע.
כדי להבין מדוע מדובר בתופעה, צריך לחזור כמה שנים לאחור.
הסנונית הראשונה היתה מינוי מפכ"ל המשטרה במקום רוני אלשיך, שפרש בשנת 2018 – אך לא מונה לו מחליף.
באורח פלא, דווקא לאחר פרישת המפכ"ל שתחת כהונתו נחקרו "תיקי האלפים" – ממשלות נתניהו לא הצליחו לאתר שום מועמד מתאים למלא את התפקיד, ונוצרה מציאות שבה במשך שנתיים תמימות כיהן בתפקיד ממלא מקום.
התקופה הזו היתה כנראה נמשכת לנצח, אלמלא פקיעת סבלנותו של בג"ץ בדצמבר 2020.
במועד זה, בג"ץ הוציא צו שחייב את הממשלה למנות מפכ"ל קבוע. כחודש לאחר מכן, מונה יעקב שבתאי לתפקיד.
שבוע ימים לאחר פסק הדין בעניין המפכ"ל – פקעה סבלנותו של בג"ץ גם לגבי היעדר איוש תפקיד מנכ"ל משרד המשפטים במשך שנה ורבע.
בצירוף מקרים, זה המשרד שהיה אחראי על העמדת נתניהו לדין.
ובחלוף חודש – עוד פסק דין דומה.
הפעם, לא היה מדובר על תפקידים ברשויות אכיפת החוק, אלא על תפקידים מתחום התקשורת. וכמובן, שזה רק מקרה שמדובר על תחום שבו יש לנתניהו אובססיה עמוקה וארוכת שנים.
לאחר כמעט שנתיים שבהם המינויים לא אושרו – בג"ץ הוציא צו שמחייב את הממשלה לעשות כן.
מעניין לציין, שבכל שלושת המקרים הנ"ל – היועמ"ש דאז מנדלבליט תמך בקבלת העתירות. ובכל שלושת המקרים – הנשיא עמית היה אחד משופטי ההרכב.
הסאגה המשיכה במינוי פרקליט מדינה במקום שי ניצן.
משום מה, במקום לבחור פרקליט מדינה קבוע, ממשלות נתניהו העדיפו לאייש את המשרה בממלאי מקום.
במאי 2021 בג"ץ הבהיר שנמאס לו – והוציא צו על תנאי. בסופו של דבר, העתירה התייתרה, משום ש-"ממשלת השינוי" הושבעה, ועמית איסמן מונה לתפקיד.
כל האירועים הללו התנקזו לפסק דין שפורסם ממש במקביל לצו על תנאי בעניין פרקליט המדינה, שעסק ברובו בהסדר ניגוד העניינים של נתניהו.
בשולי פסק הדין, בג"ץ נדרש גם ל-"סוגיית מינויי הבכירים בשירות הציבורי", או יותר נכון – אי מינוי בכירים רבים בשירות הציבורי.
כדי שתבינו עד כמה המצב היה מזעזע, בג"ץ קבע שאף על פי שבינתיים הממשלה (ממשלת החילופים של נתניהו וגנץ) הפכה לממשלת מעבר – עדיין עליה למנות ממלאי תפקידים.
בפסק הדין, חיות מצאה שהממשלה "התפרקה באופן מוחלט מחובתה לבצע מינויים בשירות הציבורי", ושיש תפקידים שבהם קיים אינטרס ציבורי כל כך חיוני, עד שיש חובה משפטית להשלים את הליכי האיוש עוד טרם הקמת ממשלה חדשה.
פחות מחודש לאחר מכן, הושבעה "ממשלת השינוי", מה שהביא לרגיעה משמעותית.
התופעה הזו, של מינוי ממלאי מקום לתפקידים רבים ולפרקי זמן בלתי סבירים – פסקה זמנית.
אבל, בסוף דצמבר 2022 הושבעה הממשלה הנוכחית, והניגון חזר.
רובכם ודאי זוכרים את הסאגה הבלתי נתפסת של אי-מינוי נשיא לבית המשפטי העליון, ואיוש התפקיד על ידי ממלא מקום. גם זה הסתיים רק בגלל בג"ץ.
לאחרונה, ראינו זאת גם סביב אי-בחירת מנכ"ל קבוע למשרד ראש הממשלה, ומינוי דרורית שטיינמץ לממלאת מקום לתפקיד.
גם על כך הוגשה עתירה.
בג"ץ אומנם דחה אותה, אבל הרכב בראשות סולברג קבע כי יש "חשיבות רבה באיוש משרות בכירות במינוי של קבע" וש-"מן הראוי כי רה"מ יפעל בהקדם למינוי קבע".
אני מניח שאתם תופתעו מאוד לשמוע שתפקיד בכיר נוסף במשרד ראש הממשלה – יועמ"ש המשרד – נותר גם הוא בלתי מאויש במינוי קבע, לאחר פרישתה של שלומית ברנע פרגו בשבוע שעבר.
לא עזרו הרבה מאוד פניות ותזכורות שנעשו לפני הפרישה, על מנת לפתוח מבעוד מועד בהליכים למינוי קבע לתפקיד.
ומה ניתן ללמוד מכל אלה?
ובכן, נדמה שאין מנוס מהמסקנה שפעם אחר פעם אחר פעם, כאשר מדובר בתפקידים שבהם יש לנתניהו עניין מיוחד – המשרות הבכירות נותרות בלתי מאוישות, ומכהנים בהם ממלאי מקום.
באופן עקבי, נתניהו "גורר" את סאגת המינוי זמן ארוך ככל האפשר, עד שפוקעת סבלנותו של בג"ץ.
הסיבה לכך היא ברורה, אלא אם כן אתם סובלים מתופעה של גלגולי עיניים בלתי רצוניים:
הרבה יותר קל לשלוט על ממלא מקום מאשר על מינוי קבע, משום שממלא המקום הוא "חלש" יותר באופן אינהרנטי, אינו מפתח עצמאות ובדרך כלל הוא מעוניין לרצות את נתניהו על מנת שזה יעניק לו את מינוי הקבע הנכסף.
הצרה של נתניהו היא שכיום, בשנת 2025, זה כבר שקוף לחלוטין.
הרכב השופטים שיידון בעתירות נגד פיטורי ראש השב"כ, בראשות הנשיא עמית, זוכר היטב את פסקי הדין הקודמים שניתנו במקרים דומים מהעבר, ומבין מצוין שמדובר בתופעה ובשיטת פעולה מכוונת מצד נתניהו, שרוצה ממלאי מקום כנועים וצייתנים.
וכזכור, בג"ץ (ובמיוחד עמית) כבר הבהיר, בשורה ארוכה של פסקי דין, שעם כל הכבוד לרצונו של נתניהו לפגוע בשירות הציבורי – זה לא ממש מקובל על השופטים, שמשום מה עדיין מעוניינים שהמדינה הזו תמשיך לתפקד.
להערכתי, ההודעה של נתניהו על כוונתו למנות ממלא מקום הדליקה להם חתיכת נורה אדומה.
במילים אחרות, אני סבור שאם היתה לשופטים התלבטות לגבי טוהר כוונותיו של נתניהו, שכזכור נאבק על זכותו לראיין מועמדים כדי למנות ראש שב"כ קבוע – נדמה שהיא הסתיימה כאשר הובהר שנתניהו שוב מתכוון לנסות לשטות בכולם.
כך שנראה שבהודעתו האחרונה – נתניהו ירה לעצמו ירייה מפוארת ברגל.
קישורים לפסקי הדין המלאים:
ניגוד העניינים ומינוי בכירים – supremedecisions.court.gov.il ↗
בחירת נשיא קבוע – supremedecisions.court.gov.il ↗
שאר פסקי הדין צורפו במלואם כתמונות במסגרת השרשור.
