בין המולת החדשות, אני מניח שרובכם פספס עוד סיבוב, מספר מי יודע כמה, בקרב האיגרוף של יריב לוין נגד שאר העולם.
הפעם, מי ש-"התחיל" את הסיבוב הוא דווקא הנשיא עמית, שבראיון קצר שקיים עם תמר אלמוג התייחס בקצרה גם ליחסי העבודה מול לוין, או יותר נכון להיעדרם, ואמר: "בכל מה שקשור לפעולה היעילה של מערכת המשפט, אני מושיט יד. אבל כבר אמרתי – לא פגשתי יד אחות, לצערי. הכדור לא בשטחי".
בתגובה, לוין פירסם פוסט ברשת המתחרה, ובו כינה את עמית בתואר "שופט", ולא חלילה בתוארו כנשיא בית המשפט העליון, וכתב: "אם דבריך כנים, זה בסך הכל פשוט מאוד. תכבד את הממשלה ואת הכנסת, ותסיר את האיקס ששמת על המועמדים הראויים ד"ר בקשי וד"ר ביטון. הכדור במגרש שלך".
בואו נפרק.
נתחיל דווקא בבקשי ובביטון.
לפחות לדעתי, שניהם כמובן משפטנים מכובדים, שעשו כמה דברים בקריירה שלהם. הם בוודאי לא ליצני משפט סטייל כנרת בראשי, דוד פטר או שמעון נטף. לכן, אין שום מניעה למנות אותם לתפקיד ציבורי כזה או אחר, שהולם את כישוריהם ואת ניסיונם.
הצרה היא, שלא יכול להיות ספק שהישגיהם של השניים, שכאמור באים מתחום האקדמיה, אינם אפילו קרובים למשהו שיכול להצדיק את "הצנחתם" לבית המשפט העליון.
היו בעבר שופטים שמונו ישירות מהאקדמיה לבית המשפט העליון, אבל ההישגים שלהם היו עצומים ורבים לאין שיעור מאלה של בקשי וביטון. אין שום השוואה בין מה שדמויות כמו מנחם אלון, יצחק אנגלרד, דפנה ברק-ארז או אלכס שטיין עשו לפני שמונו לשפיטה, לבין בקשי או ביטון. מה לעשות.
במילים אחרות, גם בהנחה שלוין צודק ושיש "איקס" על מינויים של בקשי וביטון – הרי שה-"איקס" הזה הוא טבעי ומתבקש. הם פשוט לא מתאימים מבחינה מקצועית, אף לא בקירוב, ללא שום קשר לעמדתם המשפטית או לדעותיהם הפוליטיות.
יתרה מזאת:
ההתעקשות של לוין על מינויים מופרכים שכאלה – לא עושה טוב לא לו, ולא להם. היא צובעת את בקשי ואת ביטון בצבעים פוליטיים עזים, וממחישה שלוין לא מעוניין באנשי המקצוע הטובים ביותר שאפשר למנות – אלא שהוא מעוניין למנות שופטים שיהיו עושי דברה של הממשלה הנוכחית.
במצב דברים זה, באופן טבעי לוין הוא זה שלא מותיר מקום לפשרה, משום שאף גורם אחר, שאינו נציג הקואליציה הנוכחית, לא יסכים למינויים פוליטיים בבית המשפט העליון. אפשר למנות שופטים שנחשבים ל-"שמרנים" (כפי שמונו סולברג, מינץ, אלרון, וילנר, שטיין, כנפי-שטייניץ ועוד), אבל אי אפשר למנות שופטים פוליטיים, שלא לומר מפלגתיים.
כלומר, וכרגיל, מי שמתעקש באופן ילדותי – זה יריב לוין. הוא לא מוכן לשום פשרה, ורוצה למנות אך ורק את מי שאי אפשר להסכים למינויו. ואם המציאות לא מתיישרת לפי הגחמות שלו – אז שוברים את הכלים ולא משחקים.
ואם זה מזכיר לכם את ההתנהלות שלו סביב מינוי המלווה המשפטי לחקירת "פרשת הפצ"ר" – אתם בהחלט לא טועים.
אבל למעשה, כל זה אפילו לא העיקר.
העיקר הוא שמערכת בתי המשפט נועדה לתת שירות לכלל אזרחי מדינת ישראל, והיא אינה הצעצוע הפרטי של יריב לוין. מצב שבו שאם לא נכנעים לגחמות של שר אינפנטיל אז מותר להרוס מוסדות שכולנו זקוקים להם מעת לעת – הוא אולי מצב שקצת התרגלנו אליו, אבל הוא עדיין בלתי נסבל.
גם אם לוין נורא רוצה למנות את בקשי ואת ביטון לבית המשפט העליון, וגם אם הוא לא מצליח לגבש רוב למינוי שלהם בוועדה לבחירת שופטים – אי אפשר לשתק מערכת שלמה. אין שום סיבה "לא להכיר" בעמית כנשיא רק כי הוא לא מסכים איתך על מינויים לבית המשפט העליון, ובטח שאין הצדקה לא למנות נשיאים לבתי משפט מחוזיים או שופטים לערכאות השונות, ולאפשר לנו – האזרחים – לקבל שירותים נורמליים ממערכת שקורסת תחת העומס.
ומה שעוד עולה מהתגובה של לוין היא שבעצם – הכל מתחיל ונגמר בכך שהוא יוכל למנות בובות מטעמו לתפקידים שהוא רוצה.
אם עמית יתרצה, ויסכים למנות את בקשי או את ביטון – אז פתאום הליך הבחירה שלו לנשיא בית המשפט העליון כן תקין, ואתה סוף סוף תפסיק את ה-"ברוגז" ותשתף איתו פעולה? איך מינוי של פרסונה כזו או אחרת רלבנטית לשאלה האם עמית "באמת" נשיא או לא?
כך שבסופו של דבר, כל מה שלוין עשה במקרה הזה – גם במקרה הזה – זה לקרוע את המסכה מעל פניו שלו:
אין פה שום דבר "אידיאולוגי", אין שום דבר ענייני, והדבר האחרון שמעניין את לוין זה דמוקרטיה או שיפור המערכת שהוא אמון עליה. הוא רוצה להשתלט באופן כוחני על כל מוקדי הכוח, ולמנות אנשים מטעמו שהוא יודע שיהיו נאמנים לו ולאדונו, ולא לממלכה.
ואם, למרבה התדהמה, התנהלות שכזו, שמשמעותה השתלטות ביביסטית על הרשות השופטת (או על הייעוץ המשפטי לממשלה, או על מוסדות נוספות) נתקלת בהתנגדות – אז כולנו הופכים לבני ערובה בידיים של יריבוש. אם הוא לא משחק בצעצוע שהוא רוצה, אז אף אחד לא ישחק בו.
