ביממה האחרונה, מיטב ליצני המשפט החלו להריץ ספין לפיו אף על פי שהוועדה לבחירת שופטים בחרה ביצחק עמית לתפקיד נשיא בית המשפט העליון – ניתן בכל זאת למנוע את כניסת המינוי אל הפועל, באמצעות הימנעות ממתן "חתימת קיום".
וזו הזדמנות לעשות היכרות בסיסית עם המונח הזה.
שיטת המשטר בישראל, כידוע, היא דמוקרטיה פרלמנטרית, ולא נשיאותית.
תפקיד נשיא מדינת ישראל הוא לפיכך טקסי בעיקרו, ודומה הרבה יותר למעמדו של מלך בעידן המודרני מאשר – למשל – לנשיא ארה"ב.
עם זאת, יש לנשיא המדינה גם כמה "תפקידים וסמכויות", הקבועים בסעיף 11 לחוק יסוד: נשיא המדינה.
כלומר, אף על פי שתפקיד הנשיא הוא בעיקרו סמלי – הוא כן מהווה פונקציה שלטונית במספר מקרים. הדוגמה המוכרת ביותר היא התהליך שמתרחש לאחר הבחירות לכנסת, אז הנשיא מזמן את נציגי הסיעות להתייעצות, מעניק את המנדט להרכבת ממשלה לאחד מחברי הכנסת, וכו'.
סמכות מוכרת נוספת היא מוסד החנינה.
בנוסף לכך, חוק יסוד: הנשיא מלמד אותנו שהנשיא יחתום על חוקי הכנסת, יהיה מעורב בהסמכת שגרירים וקונסולים, יחתום על אמנות – וגם "ימלא כל תפקיד שיוחד לו בחוק בקשר למינוי שופטים".
וכאן צריך לעצור ולשאול: רגע אחד. הרי מי שבוחרת שופטים זו – ובכן – הוועדה לבחירת שופטים. מה הקשר לנשיא?
ואומנם, הוועדה לבחירת שופטים היא שבוחרת את השופטים – אבל הנשיא ממנה אותם. כלומר, כדי שבחירה של הוועדה תיכנס לתוקף, השופט הנבחר צריך להצהיר אמונים בפני נשיא המדינה. מדובר, אם כן, באקט טקסי.
ואחרי שהבנו את כל זה – איפה נכנסת לתמונה החיה המשפטית המכונה "חתימת קיום"?
סעיף 12 לחוק יסוד: נשיא המדינה קובע כי "חתימתו של נשיא המדינה על מסמך רשמי טעונה חתימת קיום של ראש הממשלה או של שר אחר", למעט חריגים שאינם מענייננו.
המשמעות הבסיסית היא שהחלטה שמקבל נשיא המדינה אינה נכנסת לתוקף אלא אם כן רה"מ או שר אישרו אותה בחתימתם – שהיא "חתימת קיום".
לפיכך, כביכול אפשר לטעון שאם נשיא המדינה ממנה שופטים (ובכלל זה, כמובן, את נשיא בית המשפט העליון), ואם חתימת הנשיא על המינוי טעונה "חתימת קיום" של רה"מ או של שר – הרי שבהיעדר חתימת קיום שכזו, המינוי לא יכנס לתוקף.
נשמע משכנע? תלוי כנראה בפוזיציה. אבל בפועל, מדובר בקשקוש מוחלט.
קודם כל, חוק יסוד: השפיטה אכן קובע שנשיא המדינה ימנה את השופטים – אבל באותה נשימה הוא קובע ש-"כהונת שופט תתחיל מעת שהצהיר הצהרת אמונים".
כלומר, ברגע שעמית יצהיר אמונים כנשיא בית המשפט העליון – גם תתחיל כהונתו.
האירוע המחולל הוא אם כן הצהרת האמונים, ולא שום דבר אחר.
שנית, ואף אם נתעלם מכך שכהונתו של עמית תחל ברגע שיצהיר אמונים – צריך להבין את משמעותו של מוסד "חתימת הקיום".
הלכה למעשה, הסמכות היחידה שבה יש לנשיא שיקול דעת של ממש היא לגבי מתן חנינה. כל שאר סמכויותיו הן פורמליות גרידא – למשל, בכל הנוגע במינוי שופטים שנבחרו על ידי הוועדה.
הרי ברור לחלוטין שאף אחד לא התכוון לתת לנשיא מעין "זכות ווטו" על מינוי שופטים שנבחרו בוועדה לבחירת שופטים. הוא אומנם ממנה אותם – אבל לא בוחר אותם.
בהתאם, אף אחד לא העלה בדעתו שלראש הממשלה או לשר תהיה "זכות ווטו" על סמכות מינוי השופטים של הנשיא, שכשלעצמה היא טקסית בלבד.
ואכן, האבחנה הזו גם הוכרה בפסק דין בהרכב מורחב של בג"ץ, במה שידוע כ-"פרשת זוהר":
ממש בתמצית, באותו מקרה נידונה החלטה של הנשיא קצב לתת חנינה לאסיר העולם ניר זוהר, בניגוד להמלצת מחלקת חנינות במשרד המשפטים.
שרת המשפטים דאז, ציפי לבני – סירבה לצרף חתימת קיום להחלטת החנינה.
בעקבות זאת, זוהר עתר לבג"ץ, ודרש לחייב את לבני לחתום חתימת קיום.
בפסק הדין בדיון הנוסף נקבע, בדעת רוב, כי במקרים חריגים ויוצאי דופן – יש לשר המשפטים סמכות להפעיל שיקול דעת ולא לצרף חתימת קיום להחלטת נשיא המדינה לגבי חנינה. כלומר, לא מדובר ב-"חותמת גומי" שהשר חייב לצרף.
אבל, מפסק הדין גם עולה שיש להבחין בין הוספת חתימת קיום להחלטה בנושאי חנינה, שבהם יש לנשיא שיקול דעת – לבין הוספת חתימת קיום לפעולה שהנשיא בעצמו ביצע ללא שיקול דעת. לדוגמה, מינוי של שופט.
אם הנשיא משמש בעצמו כ-"חותמת גומי", קל וחומר שחתימת הקיום מטעם השר הרלבנטי היא כזו.
כלומר, בג"ץ קבע שמאחר שיש לנשיא שיקול דעת לגבי מתן חנינה, והיות שמצב שבו אין שום ביקורת על החלטה כזו הוא לא רצוי – אזי המוסד של חתימת קיום מאפשר קיום ביקורת מצד גורם נוסף זולת הנשיא.
אבל בכל מקרה אחר, הנשיא לא מפעיל שיקול דעת, ולכן גם חותם חתימת הקיום לא יכול להפעילו.
שלישית, ובהתקשר להכרעה הנ"ל, צריך להבחין בין מהות לבין סמליות: יש מצבים שבהם לממלא תפקיד יש שיקול דעת, ויש מצבים שבהם תפקידו הוא סמלי וטקסי בלבד.
דוגמה לכך, שאפילו קיבלה ביטוי בפסק הדין המונומנטלי בעניין "בנק המזרחי", היא טקס המשואות המתקיים מידי יום עצמאות בהר הרצל.
כידוע, בפתיחת כל טקס שכזה ניגש מפקד האירוע ליושב ראש הכנסת, ומבקש את רשותו להתחיל בטקס. האם מישהו חושב שיו"ר הכנסת יכול לסרב לבקשה הזו? מדובר, כמובן, באקט סמלי בלבד, ולא בקבלת רשות של ממש.
מי שהשתמש בדוגמה הזו היה השופט המנוח גבריאל בך, ושימו לב לשאר הדוגמאות שהוא ציין:
"מה יקרה, אם נשיא המדינה או ראש הממשלה או השר הנוגע בדבר יסרבו לחתום על חוק שנתקבל בכנסת? ומה אם נשיא המדינה יסרב לחתום על כתב מינוי לשופט אשר נבחר לכהונתו על-ידי ועדת המינוי לשופטים, ולא נמצא כל פגם במינויו?"
כלומר, גם המקרים האלה הם סמכויות טקסיות, ולא סמכויות "באמת".
והשופט בך המשיך:
"התשובה הפשוטה לשאלות כאלה היא, כי ישנם דברים מסוימים, אשר יש להניח כי במשטר דמוקרטי תקין פשוט לא יקרו. ואם חס וחלילה, בצורה בלתי סבירה, בכל זאת יתרחשו, גם אז יימצאו לכך במשטר דמוקרטי פתרונות במישור השיפוטי או במישור ממלכתי אחר".
למה בך התכוון בדברים אלה?
ובכן, כאשר דברים אלה נכתבו, אי שם בתקופת האבן של שנת 1995, אף אחד לא העלה בדעתו שיו"ר הכנסת לא ייתן את "רשותו" לפתיחת טקס המשואות.
באופן דומה, תרחישים כמו סירוב לחתום על כתב מינוי של שופט שנבחר בוועדה לבחירת שופטים – נראו אז הזויים. "במשטר דמוקרטי תקין, הם פשוט לא יקרו".
אבל הנה קפצנו 30 שנים קדימה, ותרחישים שנדמו לשופט בך כמופרכים לחלוטין – הופכים למציאות.
בשנת 2020, יו"ר הכנסת החליט שהוא לא מכנס את הכנסת, כי תוצאות הבחירות אינן לטעמו. בשנתיים האחרונות, שר המשפטים החליט שהוא לא מכנס את הוועדה לבחירת שופטים, כי הרכבה לא נאה בעיניו.
וכיום, הגענו למצב שבו חברת כנסת שהתנתקה מחללית האם, לצד דמויות שוליים נוספות, קוראות בריש גלי לנסות ולסכל, באמצעות שימוש בסמכות סמלית וטקסית גרידא, החלטה שקיבל הגוף השלטוני המוסמך – הוועדה לבחירת שופטים.
כלומר, כבר אי אפשר להניח שדברים כאלה "פשוט לא יקרו". הם קורים.
אז כאמור, הניסיון הזה יכשל, משום שממילא כהונתו של עמית תחל ברגע שיצהיר אמונים, וכן משום שהדין אינו נותן לחותם חתימת הקיום שום שיקול דעת בנוגע למינויים שבהם גם לנשיא אין שיקול דעת.
אבל כדאי שלהקת המעודדות של הרעיונות המסוכנים האלה תתחיל להבין שככה מפרקים מדינה.
למעשה, אין שום הבדל בין הקריאה המטומטמת למנוע את מינויו של עמית באמצעות אי צירוף חתימת קיום, לבין קריאה לנשיא הרצוג שלא לחתום על חוק התקציב – וכך כביכול להביא לפיזור הכנסת בתאריך 31.3.2025.
ועוד לא דיברנו על המשמעות של "החרמת" המינוי על ידי ראש הממשלה, שר המשפטים ויו"ר הכנסת.
לאן בעצם אתם רוצים להגיע? להתפרקות מוחלטת?
אם ממלאי תפקידים כל כך בכירים, שאמורים להיות ממלכתיים ולייצג את כלל אזרחי מדינת ישראל, ולא רק את אלה שבחרו בהם, מרשים לעצמם להתנהג כמו ילדים בגן – למה בעצם שהאזרח הפשוט לא יחליט גם הוא "להחרים" את מוסדות המדינה שאינם לרוחו?
מחברי הכת הביביסטית, כמו גם מסוכני "משילות" מטורפים משנאה – אין לי ציפיות.
השאלה היא, האם מי שהצביעו לסיעות הקואליציה, אבל נותרו שפויים – באמת מוכנים לפרק הכל על מזבח שרידותו הפוליטית של בנימין נתניהו, והאובססיות האינפנטיליות של יריב לוין.
אם לא, הגיע הזמן שתשמיעו את קולכם.
פסק הדין המלא בפרשת זוהר:
supremedecisions.court.gov.il ↗
ברכות לכב׳ נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, וערב טוב.
