לאחרונה עלתה לכותרות סוגיית חסינות חברי הכנסת. זו הזדמנות טובה לדבר קצת על החסינות הזו, וכיצד רה״מ היום, נתניהו, נהנה ממנה בעבר.
החסינות מוסדרת בחוק ייעודי: חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם.
לענייננו חשוב להבחין בין שני סוגי חסינות:
א. חסינות עניינית (או מהותית), שמשמעותה שח״כ לא יישא באחריות פלילית למעשה שעשה במסגרת מילוי תפקידו כח״כ.
ב. חסינות דיונית, שמשמעותה שח״כ, במהלך כהונתו כח״כ, לא יעמוד לדין פלילי, גם בגין עבירות שלא נעשו במסגרת מילוי תפקידו.
החסינות המדוברת כיום, ביחס לרה״מ, היא החסינות הדיונית, שכן אין ספק שהעבירות בהן הוא חשוד לא נעשו במסגרת מילוי תפקידו כח״כ. החשוב לענייננו הוא שחסינות זו אינה מוחלטת. למעשה, הדיון כיום מתמקד בברירת המחדל: האם יש צורך להסיר את החסינות כדי להעמיד ח״כ לדין, או האם ח״כ צריך לבקשה.
לעומת זאת, החסינות העניינית היא מוחלטת, ואינה ניתנת להסרה, גם לאחר תום כהונתו של ח״כ. כלומר, ח״כ לעולם לא ייתן את הדין על עבירה שביצע במסגרת מילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כח״כ.
השאלה הפרשנית המתבקשת היא איפוא מתי נאמר שעבירה בוצעה במסגרת מילוי התפקיד או למענו, ומתי לא.
השאלה התחדדה ב-1995, בעניינו של יו״ר האופוזיציה דאז, ח״כ בנימין נתניהו.
בכנסת התקיים דיון ביחס לרמת הגולן, ונתניהו נאם וטען שקיים מסמך לפיו ממשלת רבין הסכימה לוותר על מה שהגדיר כ-״שלושה עקרונות ביטחוניים״.
נתניהו סיים לנאום, ואחריו נאם שר החוץ דאז פרס, שהכחיש את טענת נתניהו.
בעקבות הכחשת פרס, נאם נתניהו בשנית, והפעם ציטט דברים מתוך שני מסמכים סודיים, שהוכיחו לשיטתו את טענתו.
בעקבות מעשה זה, פנו ח״כ דאז רן כהן, ונוספים, אל היועמ״ש דאז, בן-יאיר, ודרשו את העמדת נתניהו לדין, בגין חשיפת המסמכים הסודיים. בן-יאיר קבע כי לנתניהו עומדת החסינות העניינית.
כנגד החלטה זו של בן-יאיר עתר כהן לבג״ץ, וטען כי מעשיו של נתניהו אינם חוסים תחת החסינות העניינית.
את פסק הדין כתב הנשיא דאז ברק, בהסכמת אור וזמיר. הוא קבע שהשאלה אינה האם מעשיו של נתניהו מהווים עבירה, אלא האם המעשים, בהנחה שהם עבירה, נעשו במסגרת מילוי תפקידו של נתניהו כח״כ.
בפסק דינו סקר ברק את הגישות הפרשניות השונות ביחס לשאלה מתי יחשב מעשה ככזה שנעשה במסגרת מילוי התפקיד.
כיום, מקובל לראות בגישת ברק כהלכה, ולכן נתמקד בה. לפי ברק, המבחן הוא ״מבחן הסיכון הטבעי״, או ״מבחן הגלישה״: החסינות תעמוד כאשר מעשה חוקי של ח״כ ״גלש״ בשוליו לתחום הבלתי חוקי.
הדוגמה הקלאסית היא הפגנה, שמתחילה כחוקית ואז הופכת, או ״גולשת״, להפגנה בלתי חוקית. בסיטואציה כזו, אם ח״כ השתתף בהפגנה במסגרת מילוי תפקידו, והמשיך ונטל בה חלק גם כשהפכה לבלתי חוקית – הרי שלכאורה מדובר במעשים חוקיים ש-״גלשו״ לאי-חוקיות, והם בבחינת סיכון טבעי לתפקידו של חבר כנסת.
העותרים טענו שבכך שנתניהו קם בשנית לנאום, ואז חשף את תוכן המסמכים הסודיים – הוא מלכתחילה התכוון לעבור על החוק, ולא ״גלש״ לכך.
ברק דחה את הטענה, וקבע כי מדובר בתגובה ספונטנית ובלתי מתוכננת מצד נתניהו, ש-״נגרר״ לחשיפת המידע בעקבות הכחשתו של השר פרס. לכן, לנתניהו עומדת החסינות.
סוף דבר: בג״ץ קבע שנתניהו ביצע את המעשים, שלכאורה מהווים עבירה פלילית, במסגרת מילוי תפקידו כח״כ – ולכן הוא חסין מלתת על כך את הדין.
מי שייצג את המדינה בבג״ץ והגן על החלטת היועמ״ש בן-יאיר היה פרקליט בשם שי ניצן. הרכב השופטים בראשות ברק דחה את העתירה. ספרו לי עוד על ״תפירת תיקים״.
