בימים האחרונים, וכמובן באופן אורגני לחלוטין, פצחו ליצני המשפט הרבים בפיד שלכם בקמפיין בעד מתן חנינה מטעם נשיא המדינה לבנימין נתניהו.
שלא במפתיע, טענותיהם של התומכים במתן החנינה סובלות מאי-דיוקים עובדתיים ומשפטיים, וכפי שנראה בהמשך גם לא מצטיינות בעמדה עיקבית כלשהי.
מאחר שלכתוב סיסמאות קליטות ולאסוף לייקים זה קל, אבל לפרק את השקרים זה קצת יותר מורכב – לצערי המענה הוא ארוך. אני יודע שאת חלקכם זה מתיש, אבל לדעתי זה הערך המוסף שלי בטוויטר.
אז קחו הרבה אוויר, ובואו נתחיל במיודענו שמחה רוטמן.
מר רוטמן פירסם אתמול את הציוץ הזה, שבו לעג ל-"בורים ועמי ארצות", ו-"הסביר" לעוקביו הרבים מידי את הדין בנוגע לחנינה.
נתחיל בפיסקה הראשונה.
רוטמן טוען ש-"החוק והפסיקה הישראלים ברורים לחלוטין. סמכות החנינה של נשיא המדינה הושוותה בפסיקה לסמכות החנינה של נשיא ארצות הברית".
קודם כל, לטעון שהחוק בהקשר לחנינה הוא "ברור לחלוטין" – זו בדיחה. סעיף החוק *היחיד* שדן בחנינה מטעם נשיא המדינה קובע שיש לנשיא סמכות "לחון עבריינים". מעבר לכך, החוק לא קובע כלום.
בהתאם, נשאלת השאלה מה זה "עבריין", והתשובה לה אינה "ברורה לחלוטין", אלא טעונה פרשנות.
על פני הדברים, "שמרן" משפטי כמו רוטמן – ועוד נחזור לכך בהמשך – אמור לטעון ש-"עבריין" הוא רק מי שבית משפט קבע שביצע עבירה, שכן עד אז הוא נהנה מחזקת החפות. אחרת, למעשה אפשר לטעון כלפי כל אדם שהוא "עבריין" – אבל אם תעשו זאת סביר מאוד להניח שהאדם שכיניתם אותו כך יתבע אתכם דיבה, וכנראה שתביעתו תתקבל.
בנוסף, מ-"שמרן" כרוטמן היינו מצפים לטעון שאם המחוקק היה רוצה לתת לנשיא סמכות לחון גם חשודים ונאשמים – זה מה שהוא היה כותב, ולא מסתפק במתן סמכות "לחון עבריינים". אבל מה לרוטמן ולשמרנות אמיתית?
לצד זאת, בתקדים היחיד בהיסטוריה של מדינת ישראל שבה ניתנה חנינה טרם הרשעה, שהוא כמובן "פרשת קו 300" – בג"ץ, בדעת רוב, קבע ש-"עבריין" יכול להיות גם מי *שביצע עבירה*, גם אם טרם הורשע.
במילים אחרות, בג"ץ קבע שהפרשנות של המונח "עבריין" היא תלויית הקשר ונסיבות, כאשר בנוגע לסמכות הנשיא – ניתן לפרשו כך שהוא כולל גם את מי שביצע עבירה, אף אם לא הורשע. מה בין זה לבין "חוק ברור לחלוטין" – רק מר רוטמן יודע.
מה שמשעשע במיוחד בפסקנות הרוטמניסטית היא שבשנת 2021, ובטרם קמפיין החנינה בא לעולם, אותו רוטמן ממש פירסם ציוץ שהשתלח ביועמ"ש הכנסת לשעבר, נורית אלשטיין, שהעזה לטעון שנתניהו הוא "עבריין", תוך הסתמכות על פרשת קו 300.
רוטמן "הסביר" בידענות שאי אפשר לטעון שכל חשוד או נאשם הם בגדר "עבריינים", ואף טרח לציין שאנשי השב"כ דאז "הודו שביצעו עבירות כשביקשו חנינה וטענו שהעבירות היו לטובת המדינה. אבל הודו בעבירה".
ובכן, מר רוטמן? תרצה אולי להתווכח עם מר רוטמן של שנת 2021? אז נתניהו הוא עבריין או לא? צריך הודאה בעבירה כדי להיחשב כ-"עבריין" לצורך חנינה טרם הרשעה או לא?
נמשיך.
מה לגבי הטענה כאילו הפסיקה "השוותה" את סמכות נשיא המדינה לזו של נשיא ארה"ב?
ראשית, נשאלת השאלה – אם "החוק ברור לחלוטין", למה בכלל צריך שהפסיקה תשווה את הסמכות בישראל לסמכות מחוצה לה? הרי אם החוק היה "ברור לחלוטין" אז לא היינו צריכים שום פסיקה ושום השוואה.
שנית, אם בכלל רוצים להשוות את מוסד החנינה בישראל לסמכות החנינה במדינות אחרות, הרי שההשוואה הרלבנטית היא למלך אנגליה, משום שמקורו של המוסד הזה הוא בדין האנגלי, שאותו "ירשנו" מהמנדט הבריטי.
שלישית, זה נכון שיש פסקי דין שקדמו לחקיקת חוק יסוד: נשיא המדינה שהשוו את סמכויות הנשיא לעניין חנינה לזו של נשיא ארה"ב, והדבר גם עלה בפרשת קו 300 (שהיתה מאוחרת לחקיקת חוק היסוד).
עם זאת, בכל פסקי הדין הללו, וגם בפרשת ניר זוהר, שהיא גם המאוחרת ביותר (שנת 2010) וגם נפסקה בהרכב הרחב ביותר (תשעה שופטים) – נקבע מפורשות שמוסד החנינה בישראל הוא "יצירה ישראלית מקורית", וכי "יש לפרש את סמכות החנינה בהתאם 'לתנאי הארץ', למשפט הנוהג ולסביבה הנורמטיבית בה מופעלת הסמכות בישראל".
לכן, "אין לראות בסמכות החנינה פררוגטיבה נשיאותית שאין בהפעלתה סייגים והגבלות", והסמכות של הנשיא היא אומנם רחבה אבל "לצידה הליכי בקרה על הפעלתה של סמכות זו".
בהמשך, ביניש אף קבעה מפורשות – כאמור על דעת רוב שופטים בהרכב מורחב – שאין לפרש את סמכות החנינה בישראל על סמך האופן שבו היא מפורשת במדינות אחרות. לא בריטניה, לא ארה"ב ולא שום מדינה אחרת.
בקיצור, הטענה של רוטמן – שגויה. אין שום פסיקה שקבעה שסמכויות הנשיא לעניין חנינה הן כשל סמכויות נשיא ארה"ב, גם אם כן נקבע שכמו שלנשיא ארה"ב יש סמכות לתת חנינה טרם הרשעה – כך יש סמכות כזו גם לנשיא מדינת ישראל (בכפוף לסייגים נוקשים, שנדבר עליהם בהמשך).
וגם הפעם, מעניין להפנות לציוץ של אחד בשם שמחה רוטמן ביקר בדצמבר 2024 – אגב, בצדק גמור – את החלטתו של הנשיא ביידן לתת חנינה לבנו.
מטבע הדברים, רוטמן סבור שזה מצב אבסורדי, וכמובן שהדין בישראל לא מאפשר זאת. אז אם מוסד הנשיאות בארה"ב מאפשר חנינה מושחתת שכזו – אולי לא כדאי שנהפוך את מוסד החנינה הישראלי למקביל לזה שבארה"ב?
נמשיך לפיסקה הבאה בציוץ של רוטמן, לפיה הפרקטיקה של חנינה לפני פסק דין, ואפילו לפני פתיחה בחקירה, נוהגת בארצות הברית.
עם הטענה העובדתית לגבי מה המציאות בארה"ב – איני יודע להתמודד, משום שאין לי שמץ של מושג האם היא נכונה אם לאו (וגם לרוטמן אין). אבל לא זו הנקודה החשובה.
הנקודה החשובה היא שבמדינת ישראל – *אין* בשום אופן "פרקטיקה" כזו. למעשה, כל קמפיין החנינה לנתניהו מבוסס על תקדים אחד ויחיד, מלפני ארבעים שנה, שלא חזר לפני כן או אחרי כן, והוא כמובן פרשת קו 300.
במילים אחרות, כאשר רוטמן מדבר על "פרקטיקה בארה"ב" – הוא בעצם מנסה לרמות אתכם, ולגרום לכם לחשוב שזו גם הפרקטיקה בישראל, או שלכל הפחות זו יכולה וצריכה להיות הפרקטיקה בישראל. אלא שלמרבה הצער, המציאות – משהו שרוטמן אלרגי אליו – מלמדת אחרת.
אגב, לא זו בלבד שיש רק תקדים בודד לחנינה ישראלית טרם הרשעה – אלא שהתקדים הזה התייחס לחנינה טרם חקירה, ולא לחנינה תוך כדי משפט (ותיכף נבין למה זה משנה). כלומר, הבקשה של נתניהו, לקבל חנינה תוך כדי משפט מתנהל – היא *חסרת תקדים*.
העובדה הזו – וכן, זו עובדה – גם ממחישה היטב עד כמה אלסטית ה-"שמרנות" שרוטמן כל כך מקפיד להתהדר בה.
פתאום, כאשר לשון החוק נוקטת במילה "עבריינים" – אז אפשר וצריך לפרש את המושג ככזה שכולל גם חשודים ונאשמים. ופתאום, צריך לקבל בקשה שאין לה אח ורע בתולדות מדינת ישראל (או, לכל היותר, יש לה תקדים בודד מלפני ארבעים שנה). כנראה שמבחינת רוטמן, "שמרנות" זה לעשות מהפכה רבתי בפרקטיקה לגבי מוסד החנינה כפי שהכרנו אותו במשך 77 וחצי שנות קיומה של מדינת ישראל
מסתבר, ש-"שמרנות" זה בעצם מה שנוח לרוטמן פוליטית. הוא הרי לא היה מעלה על דעתו להסכים לחנינה תוך כדי משפט בכל מקרה אחר, והיה טוען בדיוק את ההיפך ממה שהוא טוען כיום.
הטענה האחרונה של רוטמן "מתכתבת" עם ציוץ אומלל שצייץ אתמול פרופ' עודד מודריק, לפיה אם לנשיא יש סמכות לתת חנינה לאחר הרשעה – אז "קל וחומר" שיש לו סמכות לתת חנינה גם לפני כן.
הטענה הזו גם שגויה עובדתית, וגם שגויה לוגית.
מבחינה עובדתית, בפרשת קו 300 – שהיא, כאמור, התקדים יחיד בהיסטוריה שלנו לחנינה טרם הרשעה – בג"ץ לא קבע שום דבר שאפילו מתקרב לטענת ה-"קל וחומר" הזו. להיפך.
בג"ץ, בדעת רוב, קבע שניתן להכיר בסמכות החנינה טרם הרשעה "רק בנסיבות חריגות לחלוטין, בהן עולים אינטרס ציבורי עליון או נסיבות אישיות קיצוניות ביותר, ואשר בהן לא נחזה פתרון סביר אחר".
עוד נקבע כי האפשרות לחנינה טרם הרשעה היא "אמצעי נדיר וקיצוני, אשר הושאר בידי הנשיא כסמכות חוקית שיורית, בעל אופי של שסתום ביטחון", וכי "רק נסיבות שבהן צפוי נזק כבד לעניין שאין לו כל פתרון סביר אחר… יכולות להתיר סטייה מן הריסון המהותי המתחייב בשימוש בסמכות [החנינה טרם הרשעה], ורק לצורך מקרים חריגים נשמר קיומה הרדום של הסמכות, בגדר מעין סמכות שיורית".
לא צריך להיות משפטן, בטח לא ברמתו של רוטמן, כדי להיווכח שאין פה שום "קל וחומר".
הסמכות של הנשיא לחון עבריינים שהורשעו – היא המקום "הטבעי" של החנינה, כמוסד שמבוסס על שיקולים של חסד ורחמים (למשל, אם אסיר חלה במחלה קשה וימיו ספורים). במקרים שכאלה, לנשיא אכן יש סמכות רחבה למדיי, אם כי גם היא לא בלתי מוגבלת, וכבר היו דברים מעולם.
לעומת זאת, הסמכות לחנינה טרם הרשעה היא אירוע נדיר, חריג וקיצוני – שאפשר לעשות בה שימוש רק כאשר אין שום פיתרון סביר אחר להגשמת אינטרס כלשהו. לא קל וחומר ולא נעליים.
וכעת נשאל: האם נסיבות עניינו של נתניהו עולות עם התנאים שנקבעו בפרשת קו 300?
ובכן, התשובה היא כמובן לאו מוחלט.
גם אם נניח שיש אינטרס לאומי עליון שראש הממשלה שלנו יקדיש את כל זמנו לניהול המדינה, ולא יצטרך להעיד בבית המשפט – הרי שנתניהו יכול להתפטר, וגם להוציא את עצמו לנבצרות זמנית. הוא אפילו יכול לוותר על זכותו להעיד, כי ממילא "התיקים קרסו" וזיכויו מובטח.
אומנם, אם נתניהו יתפטר או יצא לנבצרות המשמעות היא שלראש הממשלה לא יקראו בנימין נתניהו, ולו זמנית – אבל זה לא אומר שלא מדובר בפיתרון סביר (כמובן, הכל בתנאי שמקבלים את העובדה – כן כן, גם זו עובדה – שלא כתוב בכוכבים שרק נתניהו יכול לכהן בתור ראש ממשלת ישראל).
בנוסף, גם אם נניח שיש לנו אינטרס חברתי מובהק לסיים את "תיקי האלפים", בשל הקרע והשיסוי שהם יוצרים – הרי שלנתניהו יש אופציה שלא היתה לחשודים בפרשת קו 300:
נתניהו יכול לכרות הסדר טיעון, ובכך המשפט יסתיים במהירות הבזק. גם הפעם, המשמעות היא שנתניהו לא ימשיך לכהן כראש הממשלה, וגם יורשע – אבל האינטרס החברתי המדובר הוא סיום המשפט, ולא מילוטו של נתניהו מהדין.
בקיצור, גם הטענה הזו של רוטמן – שגויה עובדתית.
ומה מבחינה לוגית?
התשובה לשאלה "מה הגיוני" – היא כמובן תלוית דעה, ולכן אוותר מראש על הניסיון לשכנע אדם מסוגו של רוטמן. במקום זאת, בואו נחזור לכך שבג"ץ קבע שמדובר ב-"סמכות שיורית". מה זה אומר?
זה אומר שהאפשרות לתת חנינה טרם הרשעה לא באה "לדרוס" את הרשויות השונות, במקרה זה את הרשות השופטת ששומעת את "תיקי האלפים", או את הרשות המבצעת שהעמידה את נתניהו לדין ומנהלת נגדו את המשפט. האפשרות הזו קמה רק כ-"שסתום ביטחון", כאשר לחוק בישראל אין שום תשובה סבירה אחרת לסיטואציה שנוצרה.
אם יש הצדקה משפטית לסיים את המשפט – אז הכתובת לכך היא בית המשפט המחוזי בירושלים, או היועצת המשפטית לממשלה. לא הנשיא. גם לבית המשפט, וגם ליועמ"ש, יש סמכות מפורשת להפסיק את משפטו של נתניהו, ואין שום צורך ושום הצדקה בהתערבות הנשיא.
ואתם יודעים מה הכי מוזר?
מר רוטמן עשה קריירה שלמה על פופוליזם בשבח ה-"משילות", כלומר על הטפה צדקנית לכך שכל רשות תעסוק בעניינה, ושבית המשפט לא "יתערב" בהחלטות הרשות המבצעת והרשות השופטת. "תיקי האלפים" הם תיק פלילי לכל דבר, שאין שום ספק שהתביעה הכללית מוסמכת לנהל, ואין שום ספק שבית המשפט הוא שמוסמך להכריע בו. אין במקרה הזה שום בעיית "משילות", ואפילו רוטמן מסכים שתפקידה של התביעה להגיש כתבי אישום, ותפקידו של בית המשפט להכריע את דינם של הנאשמים.
אז מה פתאום רוטמן נקלע פתאום לקמפיין בעד ניפוץ "המשילות", והתערבות של נשיא המדינה בעבודתן של הרשות השופטת והרשות המבצעת?
התשובה, כמובן, היא שרוטמן הוא לא "שמרן", אין לו שום עניין ב-"משילות", ואין לו עמדה עקבית לגבי כלום ושום דבר. ולכן הוא פוליטיקאי, ולא משפטן.
קישור לפסק הדין המלא בפרשת קו 300:
קישור לפסק הדין המלא בפרשת ניר זוהר:
