א. מעטים יודעים שיש סעיף חוק מפורש – סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי – שקובע שאם בית המשפט החל לשמוע עדים בתיק פלילי, הוא "ימשיך ברציפות יום יום עד גמירא". כלומר, ברירת המחדל שאותה קבע המחוקק היא ששומעים עדים יום אחר יום אחר יום, עד העד האחרון.
לכן, על פני הדברים כל מיני "שמרנים" דווקא אמורים למחוא כפיים לשופטים, שסוף סוף מקיימים את החוק המפורש.
אלא שהסעיף הזה הוא כמובן מזמן "אות מתה", ואף תיק פלילי לא מתנהל לפיו. ללמדכם על הפער הדק בין הדין עלי ספר, לבין הפרקטיקה – ולמה לא כדאי לצרוך מידע מליצנים שהידע שלהם על משפטים פליליים במדינת ישראל לא מבוסס על ניסיון אמיתי, בשטח.
ב. בעולם "נורמלי", בשלב שבו אנו נמצאים – שהוא פרשת ההגנה – לא היה צורך בכל כך הרבה דיונים ב-"תיקי האלפים". הסיבה שהגענו עד הלום היא שנתניהו עשה הכל, כולל הכל, כדי לסרבל, למסמס, לעכב, למרוח, לדחות ולהאריך את עדותו.
במקביל לכך, סנגורו של נתניהו, עמית חדד, מצעיד לבית המשפט עשרות עדי הגנה שהתועלת שלהם לבירור האשמה היא אפס עגול.
המטרה מאחורי כל זה היא ברורה: למנוע, או לפחות לדחות אל מעבר להרי החושך, את המועד שבו התיק הזה יגיע להכרעת דין, שבסבירות גבוהה מאוד תמצא את נתניהו אשם ולו בחלק מהעבירות המיוחסות לו.
ג. באופן דומה, התנהלותם של נתניהו ושל סנגורו מלמדת, בפעם המי יודע כמה, עד כמה כוזב הוא קמפיין התעמולה מחריש האוזניים שמטרטר לכם במוח כבר שנים לפיו "התיקים קרסו".
אם התיקים אכן היו "קורסים", נתניהו לא היה מעיד, וחדד לא היה מזמן עדי הגנה רבים מספור. כי מה יש להתגונן בפני אישומים שהתפוררו כבר מזמן? ועוד לא דיברנו על בקשת החנינה המופרכת, שנפחה מזמן את נשמתה.
במציאות – כלומר בעולם שמחוץ לערוץ 14 – מצבו המשפטי של נתניהו רחוק מלהיות מזהיר. אז מה שנותר לו זה, כאמור, למרוח את הזמן – פעולה שנתניהו מצטיין בה כידוע גם בשלל הקשרים אחרים (למשל, הקמת ועדת חקירה למחדל הגדול בתולדות האומה, שהתרחש במשמרת שלו).
ד. אם לנסות להיות ריאלי, נראה שמדובר במעין "סחר סוסים" בין בית המשפט לבין הסנגורים, בדגש על חדד. המטרה של השופטים אינה באמת לקיים חמישה ימי דיונים בשבוע, אלא להבהיר שמה שהיה – לא יכול להמשיך להיות, כי צריך להתכנס לסיום.
הפיתרון למצב שנוצר הוא, מטבע הדברים, למנוע מחדד להעיד את שלל עדי ההגנה המיותרים שהוא מעיד – מהלך שכאמור נועד למריחת זמן, וגם כדי לייצר כותרות בעולם התקשורת הביביסטי.
כך שניתן להעריך שבסופו של דבר ההחלטה תהיה שהמשפט ימשיך להתנהל במתכונת של ארבעה ימים בשבוע, עם קציבת זמן הדוקה בהרבה להעדת עדי ההגנה מטעמו של נתניהו (כפי שמקובל בכל התיקים הפליליים, שבהם אין נאשם שזוכה לפריבילגיות חסרות תקדים כמו נתניהו).
ה. מעניין לציין, שבדיוק אותה פרקטיקה של "סחר סוסים" היתה גם במשפט מתוקשר אחר – משפטו של אחד בשם אריה דרעי, שגם הוא ניסה למנוע את סיומו.
וגם שם, הרכב השופטים קבע חמישה ימי דיונים בשבוע, הסנגורים התנגדו, ובסופו של דבר הושגה "פשרה" של ארבעה ימי דיונים בשבוע.
ניתן להעריך, שזו היתה המטרה מלכתחילה.
בהמשך אכתוב מסודר, אבל בינתיים:
אולי אתה זוכר, אבל אי שם בתקופת האבן, כיהן פה ראש ממשלה בשם אהוד אולמרט, שהתפטר בשלב החשדות נגדו. לפני המלצות המשטרה, לפני שימוע, לפני כתב אישום.
הוא לא הואשם בלקיחת שוחד. ובהכרעת הדין, הוא *זוכה* מהאישומים החמורים שבגינם התפטר (טלנסקי וראשונטורס). גם אז זה היה "מינוף פוליטי"? "תפירת תיקים"? "רדיפה"? כתבת מגילות בגנותו של אורי קורב שניהל את התיקים הללו?
וביננו, איציק: אתה לא ליצן משפטי. ניהלת מאות הליכים בבתי המשפט, ואתה יודע שהעובדה שבית משפט מזכה מאישום מסוים, גם מהאישום המרכזי, זה משהו שקורה כל הזמן, ולא רק שזה לא מוכיח כל מניעים אפלים – זה אפילו לא רשלנות. אבל התמכרת לתפקיד תועמלן הביביזם, וויתרת על היושרה. ולדעתי, חבל.
