אמש נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל החוק הידוע כ-"חוק מח"ש", שבמרכזו רפורמה באופן פעולתה של המחלקה לחקירות שוטרים.
לרגל המאורע החגיגי, בואו לשרשור (ארוך) שיסקור את הרקע, את משמעות החוק – ואת התכלית האמיתית שמאחוריו. וגם, נציץ למה שצפוי בעקבות העתירות לבג"ץ.
רובכם ודאי שמעתם על המחלקה לחקירות שוטרים, המכונה בפי כל מח"ש. מדובר בגוף שתפקידו – כמה מפתיע – לחקור שוטרים, כי יש בעיה אינהרנטית בכך שהגוף שחוקר בני תמותה רגילים, שהוא המשטרה, תחקור את אנשיה שלה.
מאז שנת 1992, מח"ש היא יחידה בפרקליטות המדינה, כלומר *מעין* פרקליטות מחוז.
הייחוד של מח"ש הוא שמדובר בגוף שהוא גם חוקר וגם תובע. להבדיל ממצב דברים רגיל, שבו המשטרה חוקרת והפרקליטות מעמידה לדין – במח"ש יש גם חוקרים וגם תובעים.
הקושי במבנה הארגוני של מח"ש, שכאמור היתה כפופה עד היום לפרקליט המדינה, הוא שהפרקליטות בדרך כלל עובדת יד ביד עם המשטרה – וכאשר מבצע העבירה הוא שוטר, אז היא פועלת באופן לעומתי למשטרה.
אומנם, לא מדובר בניגוד עניינים "זועק" כמו במצב שבו המשטרה תחקור את אנשיה – אבל כן יש בעיה בכך שהגוף שחוקר ומעמיד לדין שוטרים משתף פעולה ביום יום עם אותם שוטרים ממש.
למשל, וזה קרה ממש לאחרונה, תחשבו על מצב שבו קצין בכיר בלהב 433, יחידת העילית המשטרתית שעוסקת בחקירות – חשוד בעבירה. במצב כזה, פרקליט המדינה אמור לקבל החלטות לגבי קצין שבדרך כלל הוא עובד יחד איתו על תיקים רגישים אחרים. בעיה.
הבעייתיות הזו, ועימה קשיים נוספים בתיפקודה של מח"ש, היו ברקע של שיח מקצועי רב לאורך השנים, שכמובן לא העסיק את הציבור הרחב. הנקודה החשובה היא שבעיקרון – יש טעמים *ענייניים* טובים להפרדת מח"ש מהפרקליטות (וכמובן, שיש גם טעמים טובים בכיוון ההפוך).
השיח הזה לא הבשיל למשהו אופרטיבי – עד הקואליציה והממשלה הנוכחיות.
בפברואר 2025 פורסם דו"ח – מקצועי ורציני – מטעם "הצוות לבחינת המחלקה לחקירות שוטרים", שהוקם ביוזמת שר המשפטים לוין. ההמלצה המרכזית של דעת הרוב בצוות היתה להפריד את מח"ש מהפרקליטות.
שלא במפתיע, הקואליציה והממשלה אימצו בחום את ההמלצה הזו – וזו תמצית הרקע למהלך החקיקה שהסתיים אתמול.
ודאי לא תופתעו לשמוע שאומנם דו"ח הצוות המליץ כאמור על הפרדת מח"ש מהפרקליטות, ואומנם החוק שעבר אתמול עושה בדיוק את זה – אבל בכך, פחות או יותר, מסתיים הקשר בין השניים.
כדי להסביר למה, בואו נעבור להצעת החוק שעברה אתמול בקריאה שנייה ושלישית, וננסה להבין מה בעצם נקבע בה. לא נכנס לכל פרטי הפרטים, אלא נתמקד בעיקר.
תמצית החוק היא שמח"ש תישאר בתוך משרד המשפטים – אבל לא תהיה יותר חלק מהפרקליטות, אלא תהיה יחידה עצמאית. עד כאן, הכל בסדר. ומכאן, מתחילות הבעיות.
מנהל המחלקה יבחר באמצעות ועדה, שמורכבת מחמישה חברים: מנכ"ל משרד המשפטים, שופט שיתמנה על ידי יו"ר ועדת ביקורת המדינה של הכנסת (שהוא בהגדרה ח"כ מהאופוזיציה), סנגור שיבחר על ידי שר המשפטים, אדם בעל ניסיון בחקירות שיבחר על ידי נציב שירות המדינה, ונציב שירות המדינה עצמו.
לא צריך להתאמץ כדי להבין מיד שהמשמעות היא שלממשלה בכלל, ולשר המשפטים בפרט, יש שליטה מוחלטת בוועדה הזו, במיוחד כאשר זוכרים את מלחמת העולם שנתניהו ניהל על מנת שהוא ורק הוא יוכל לבחור את נציב שירות המדינה הבא.
במילים אחרות, ובדיוק כמו בהרבה מקרים דומים בשנים האחרונות, הדבר החשוב ביותר בחוק הוא שהקואליציה הנוכחית מקבלת את הכוח למנות מינוי פוליטי של בעל תפקיד חשוב, שעד היום היה מינוי מקצועי.
עיקרון חשוב נוסף בחוק הוא איך פותרים מצב שבו יש קונפליקט בין מח"ש העצמאית לבין הפרקליטות, למשל בסיטואציה שבה העבירה בוצעה גם על ידי שוטרים וגם על ידי מי שאינם שוטרים (כמו בפרשת רונאל פישר), או באינספור סיטואציות אפשריות אחרות.
עד היום – וזה *החיסרון* המרכזי שבהפרדת מח"ש מהפרקליטות – בסופו של דבר היועמ"ש ופרקליט המדינה היו יכולים להכריע בכל קונפליקט כזה, כי הם היו "בעלי הבית" גם של מח"ש וגם של גופי התביעה והחקירה האחרים.
ברגע שמח"ש עצמאית, ואינה כפופה ארגונית לפרקליט המדינה – אין בעצם דרך להכריע במצב שבו ראש מח"ש מושך לכיוון אחד, ופרקליט המדינה לכיוון השני.
אז מה עושים?
ובכן, הפיתרון היצירתי הוא שימונה "ממונה על תיאום בעניין חקירות שוטרים", שהוא שופט עליון או מחוזי בדימוס, והוא שיכריע באותם מצבים שבהם יתעוררו קונפליקטים שכאלה.
נשמע טוב, נכון? אז זהו, שלא.
כי "הממונה על התיאום" יבחר על ידי אותה וועדה שתמנה את ראש מח"ש, כלומר על ידי ועדה שבה לממשלה ולשר המשפטים יש רוב אוטומטי. במילים אחרות, לא זו בלבד שראש מח"ש יהיה מינוי פוליטי, אלא שגם הגורם שאמור להכריע בקונפליקטים בין מח"ש העצמאית לבין הפרקליטות יהיה גם הוא מינוי פוליטי.
אתם כבר מבינים לאן זה הולך, נכון?
לדוגמה, אם אדם כמו משה סעדה ירצה להשלים את הנקמה שלו ביועמ"ש ובפרקליט המדינה, ולהתמנות לראש מח"ש הבא – דרכו סלולה. ואם חלילה יתעורר מתח בין ראש מח"ש סעדה לבין פרקליט המדינה איסמן לגבי תיק מסוים או עניין מסוים – הוועדה שמינתה את סעדה תוכל לקבוע שהאדם שיכריע במתח הזה יהיה למשל משה דרורי.
מעניין במי הוא יצדד.
נמשיך.
זוכרים את הייחוד של מח"ש, שהיא גוף שגם חוקר וגם מעמיד לדין?
אז לפי החוק, לא זו בלבד שראש מח"ש החדש יוכל כמובן לבחור את העובדים שיועסקו כחוקרים – אלא שתהיה לו סמכות למנות תובעים.
כלומר, ואם נחזור לדוגמת משה סעדה, הוא יוכל בעצם לבחור את מי שהוא רוצה כדי שישמש כחוקר, ולבחור כל עורך דין כדי שישמש כתובע שמגיש כתבי אישום.
ואם כל זה לא מספיק, אז חשוב שתדעו שהתקציב של מח"ש החדשה יוכן על ידי שר המשפטים.
כלומר, לא זו בלבד שלשר המשפטים תהיה שליטה כמעט מלאה בכל בעלי התפקידים הרלבנטיים, כולל ראש מח"ש וכולל "הממונה על התיאום" – אלא שהוא גם זה שישלוט בברז הכסף.
נעצור רגע כאן, ונסביר – אם זה במקרה לא ברור – את עומק הטירוף המדובר.
אם ננקה את רעשי הרקע והספינים, נותרנו עם מצב שבו הכנסת נתנה ליריב לוין צעצוע פרטי – גוף שגם חוקר וגם מעמיד לדין, שהוא יכול להפוך, וכמובן גם יהפוך בפועל, למעין מיני-משטרה ומיני-פרקליטות שיופעלו באופן פוליטי וכדי לקדם מטרות פוליטיות.
אין שום חשש שלנתניהו או ללוין יש כוונה לשמור על מח"ש עצמאית ומקצועית. אם הם היו רוצים בכך, הם לא היו מתעקשים על ועדה שבה יש להם רוב אוטומטי, אלא מייצרים מנגנון "נקי" שיבחר את ראש מח"ש ואת "הממונה על התיאום".
במקום לעשות את זה – וכמובן, בניגוד גמור להמלצות הצוות שהזכרנו קודם – הקואליציה שלנו יצרה מפלצת.
לוין, שעל תיעובו הפתולוגי את "מערכת המשפט" אין טעם להרחיב, יוכל לבחור בובה ביביסטית שתופעל כלפי כל שוטר ש-"יסטה מן השורה". למשל, כל קצין משטרה שיעז לחקור במקצועיות אדם שהממשלה חפצה ביקרו – יהפוך חיש מהר לחשוד, וגם יועמד לדין.
וכמובן, שלא יהיה קושי "להשתכנע" שאותו שוטר גם שיתף פעולה עם גורמים בפרקליטות או בייעוץ המשפטי לממשלה, או סתם עם אזרחים שלא באים לממשלה טוב בעין, ולהחשיד גם אותם.
במקרה כזה, יווצר כמובן קונפליקט בין מח"ש החדשה לבין היועמ"ש והפרקליטות – אבל מי שיכריע בקונפליקט הזה תהיה, כמה נוח, עוד בובה ביביסטית שתמונה מבעוד מועד, היא "הממונה על התיאום".
וכך, קוראים יקרים, נתניהו, לוין, סעדה, רוטמן ושות' מימשו את חלומם הרטוב – הם קיבלו לידיהם גוף שהוא גם חוקר וגם תובע, שהם שולטים בו שליטה פוליטית כמעט מוחלטת, שיוכל להוציא לפועל את הנקמה המתוקה בכל מי שהיה או יהיה שותף ל-"רדיפה" ול-"תפירת תיקים" (כלומר, העז לבצע את תפקידו).
כלומר, וכמו בכל נושא אחר, הממשלה והקואליציה נשענו על גרעין ענייני – ובפועל חוקקו משהו עקום, דפוק ובעיקר מסוכן ואנטי-דמוקרטי בעליל.
וכעת תשאלו: רגע אחד. איך אפשר לעשות שינוי כזה מעכשיו לעכשיו? הרי מדובר במאות עובדים, שהיחידה שהם עובדים בה אמורה לעבור שינוי ארגוני מקיף.
ובכן, בעיקרון – החוק אמור להיכנס לתוקף רק בעוד שמונה חודשים. כביכול, צפירת הרגעה, כי בינתיים יהיו בחירות, ואז אם הגוש הדמוקרטי ינצח השיקוץ הזה יבוטל; ואם הגוש הביביסטי ינצח ממילא שלטון החוק בישראל יהפוך לאגדה אורבנית.
אז זהו, שלא.
בסוף אפריל השנה פרשה ראש מח"ש קרן בר מנחם מתפקידה – ובאורח פלא לא מונה לה מחליף. מנכ"ל משרד המשפטים סירב לכנס ועדה שתבחר את ראש מח"ש הבא, וגם עתירה לבג"ץ לא הועילה.
זה לא קרה במקרה.
אומנם, החוק כולו יכנס לתוקף רק בעוד שמונה חודשים. אבל, המנגנון לבחירת ראש מח"ש הבא – הוא דווקא יכנס לתוקף באופן *מיידי*.
כלומר, היעד של לוין הוא למנות *מיד* ראש מח"ש במינוי פוליטי, עוד לפני שמח"ש תופרד מהפרקליטות, ועוד לפני הבחירות – ולפני שתהיה לקואליציה הבאה הזדמנות לזרוק את החוק הנוראי הזה לפח האשפה של ההיסטוריה.
ויש עוד שני דברים שיכנסו לתוקף *מיידי* – בחירת "הממונה על התיאום" והכפפת תקציב מח"ש לשר המשפטים.
אתם הבנתם את זה?
לוין & סעדה & רוטמן יודעים שאי אפשר לבצע שינוי ארגוני כזה מהיום להיום. אז השינוי עצמו, כלומר הפרדת מח"ש מהפרקליטות – יתבצע באופן מסודר.
אבל, כדי לקבוע מהר מהר עובדות בשטח, עוד לפני הבחירות, הם יוכלו להשתלט פוליטית על מח"ש *כשהיא עדיין חלק מהפרקליטות*, וזאת באמצעות שליטה במינויים של ראש מח"ש הבא ושל "הממונה על התיאום", וכן באמצעות שליטה של לוין על תקציב מח"ש.
מטבע הדברים, ניתן להניח שעוד היום יוגשו עתירות לבג"ץ נגד החוק. באופן עקרוני, ניתן להניח, די בביטחון, שהחוק הזה יפסל, כי אומנם התכלית הבסיסית שלו סבירה (הפרדת מח"ש מהפרקליטות) – אבל ברור שהפיכת מח"ש לגוף פוליטי לא מגשימה את התכלית הזו, וזהו מהלך אנטי-דמוקרטי.
אלא שבמציאות המטורפת שנקראת ישראל 2026 – זה לא משנה.
זה לא משנה, כי תיכף יש בחירות, ובהן יוכרע האם ישראל תחזור למסלול דמוקרטי, או תמשיך לדהור לעבר רודנות ביביסטית.
השאלה החשובה אינה האם החוק יפסל – אלא האם, באופן מאוד חריג, ייצא צו ביניים נגד *חוק של הכנסת*, שיקפיא את אותם סעיפים שאמורים להיכנס מיד לתוקף.
השופט התורן השבוע הוא שטיין.
בפסק הדין בעניין "פרשת הפצ"ר", שטיין כתב ש-"פוליטיזציה של המשפט הפלילי היא תופעה חמורה ביותר שנמנית עם סממניו המובהקים של שלטון רודני".
באותה פרשה, היה מדובר על מתן אפשרות ללוין למנות את מי שילווה את חקירת הפרשה. בשל החשש מפני פוליטיזציה שכזו, בג"ץ – כולל שטיין – קבע שורה ארוכה של מגבלות על האופן שבו לוין יוכל למנות את המלווה.
כעת, זה לא מלווה אחד של חקירה אחת. זה גוף חקירה ותביעה שלם.
הכדור אצל שטיין.
