נשים רגע בצד את האופן החפוז והלא ענייני שבו נחקק חוק היסוד הזה (ככל שאכן יחוקק), ואת העובדה שהכנסת שוב מבזה את עצמה, וגם מתבזה לעיניי כל, באופן שבו היא מתייחסת לחוקי יסוד – ואחר כך מתפלאת שגם גופים אחרים מגלים חוסר כבוד כלפיה וכלפי החקיקה מטעמה.
בנובמבר 2025, התכנסו חמישה שופטי בג"ץ, בראשות המשנה לנשיא סולברג – אדם דתי לכל הדעות – ודנו, בפעם המי יודע כמה, בהשתמטות החרדית הממומנת. פסק הדין הזה אולי מוכר לכם, משום שבו הוצאו צווים שקבעו שהממשלה חייבת לנקוט בצעדי אכיפה כלכליים ופליליים נגד המשתמטים.
מכל מקום, במסגרת פסק הדין, שניתן פה אחד על ידי כל חמשת השופטים, סולברג *הכיר* בכך שלימוד תורה הוא ערך, ואף ציין כי "הכרעתי אינה נובעת מהקטנה בחשיבות הלימוד והעמל בתורה – מצווה שעליה נאמר במקורותינו כי היא 'חיינו ואורך ימינו', ושתקצרנה יריעות רבות מלהרחיב על אודות מרכזיותה בעולמה של היהדות ובמסגרת מורשתנו".
אלא שערך יסוד, חשוב ונעלה ככל שיהיה, אינו ניצב לבדו – ויש *לאזן* אותו עם ערכים אחרים, כמו למשל ערך השיוויון, ומה שסולברג כינה "החובה להתייצב למלחמות הגנה, מלחמות אין ברירה, מן הסוג שעמו מתמודדת מדינת ישראל מראשית ימיה, וביתר שאת בעת האחרונה – מלחמות אשר משתייכות לקטגוריה ההלכתית שבה 'הכל יוצאין ,ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה' – חלה גם על לומדי התורה: 'במלחמת מצווה הכל יוצאין ואפילו תלמידי חכמים צריכים ליבטל מלימודם".
האיזון הזה הוביל, כאמור, למסקנה פה אחד, של חמישה שופטים, שערך לימוד התורה נסוג מפני הערכים שכנגד.
בקיצור, אני פרשן פוליטי קטן מאוד, ולכן מניח שלסיעות החרדיות ההצהרה הריקה הזו היא נורא חשובה.
אבל מבחינה משפטית, אני באמת מתקשה לראות איך חוק היסוד הזה ישנה משהו. קשה מאוד לראות סיטואציה שבה פסק הדין המדובר של סולברג היה משתנה כהוא זה, אם חוק יסוד: לימוד תורה היה קיים בעת שפסק הדין נחתם.
