היום תחוקק הכנסת את "חוק היועץ המשפטי לממשלה (חוות דעת, ייצוג ופיקוח)", שהוא בעצם החוק להחלשת היועמ"ש לממשלה.
סביב החוק הזה יש המון ספינים, משני הצדדים. בואו ננסה להבין – ממש על קצה המזלג, כי אנחנו בטוויטר – על מה מדובר.
וחלק מהדברים יפתיעו אתכם.
קודם כל, אני מניח שרובכם שמעתם שיח על החוק שמטרתו "לפצל את תפקיד היועמ"ש". חשוב לדעת, שהפיצול הזה *לא* יחוקק.
מה שקרה הוא שרוטמן, חרף כל מאמציו, נוכח לדעת שחקיקת "הפיצול" היא פשוט בלתי אפשרית בקבועי הזמן שנותרו. לכן, הוא זנח את פנטזיית "הפיצול" – והתמקד במשהו אחר לגמרי.
במקום לפצל את תפקיד היועמ"ש לשניים – ליועץ משפטי מצד אחד, ולמייצג המדינה בבתי המשפט ותובע כללי מצד שני – רוטמן פשוט החליט להחליש את תפקיד היועמ"ש *בנוסחו כיום*.
כלומר, היועמ"ש לממשלה ימשיך להיות גם היועץ המשפטי, גם מייצג המדינה בבתי המשפט וגם התובע הכללי – אבל כוחו יקוצץ.
קיצוץ הכוח הוא בעיקר שלושה דברים, שנעבור עליהם בקיצור נמרץ:
העניין הראשון עוסק בשאלה האם חוות דעת משפטית של היועמ"ש מחייבת את הממשלה ואת שאר גופי הרשות המבצעת.
לפי פסיקה ארוכת שנים של בית המשפט העליון, הדין בישראל הוא שחוות דעת כזו אכן מחייבת, ואסור לממשלה לפעול בניגוד לה.
בחוק שבענייננו, יש *לראשונה* הכרה *של הכנסת* בעיקרון הזה, ונקבע כי "גורמי הרשות המבצעת" יראו בחוות דעת של היועמ"ש "כמשקפת את הדין הקיים". כלומר, ההלכה שקבע בית המשפט העליון מקבלת עיגון מפורש בחוק – וזה כמובן מבורך.
וכאן מגיע האבל.
האבל הוא שניתן "להתגבר" על העיקרון האמור.
החוק קובע, שהממשלה רשאית להחליט שחוות הדעת של היועמ"ש לא מחייבת אותה, וגם רשאית לקבוע זאת עבור כל גוף ממשלתי אחר.
בעיקרון, ההחרגה הזו היא מאוד בעייתית, בעיקר בכל הנוגע במגבלות המשפטיות על גופי הביטחון (צה"ל, משטרה, שב"כ, שב"ס וכו'), שהממשלה תוכל "לשחרר" אותם לפעול כרצונם.
יחד עם זאת, צריך גם לתת את הדעת לכך שבעצם – זו המציאות במדינת ישראל כיום, מאז השבעת הממשלה הנוכחית. ממילא, הממשלה הזו מתעלמת באופן סדרתי מחוות דעת של היועמ"ש, ואפילו לא רואה בהן המלצה. השרים פשוט עושים מה שבא להם.
באופן מעשי, מי שהגבילו את ההשתוללות הממשלתית הם רק בתי המשפט.
כלומר, אני בדעה שחלק הזה בחוק הוא כמובן מיותר ומסוכן, ופותח למשל פתח לנתניהו להורות לשב"כ לפעול בניגוד לחוות דעת משפטיות של היועמ"ש – אבל שזו ממילא המציאות שאנחנו חיים בה.
ומכאן נעבור לעניין השני, והוא ייצוג המדינה בבתי המשפט – ושוב צריך להתחיל בפסיקת בית המשפט העליון.
לפי אותה פסיקה, ליועמ"ש יש מעין מונופול על ייצוג המדינה:
ככלל, היועמ״ש כמובן נדרש להגן על עמדת הממשלה. אבל, אם היועמ"ש מגיע למסקנה שהדבר בלתי אפשרי, הוא רשאי להציג עמדה לעומתית לממשלה, ואף רשאי למנוע מהממשלה להיות מיוצגת על ידי עורך דין פרטי מטעמה.
החוק משנה את המצב הזה.
החוק קובע, שבמידה שהיועמ"ש לא מוכן להגן על עמדת הממשלה, אז הממשלה תוכל להיות מיוצגת באופן פרטי – ולא תהיה תלויה בהסכמת היועמ"ש ביחס לכך.
בנוסף, אם הממשלה החליטה לעשות זאת – היא גם יכולה למנוע מהיועמ"ש להתייצב להליך ולהציג את עמדתו (שהיא כמובן עמדה שמנוגדת לעמדת הממשלה).
האם זה בעייתי?
החלק הראשון, לפחות לדעתי, הוא ממש בסדר – אם היועמ"ש לא מוכן להגן על עמדת הממשלה, זה די הגיוני שהיא תיוצג על ידי עורך דין מטעמה (לצד זה שצריך לשים סוף לבורדל שבו הממשלה משלמת שכר טירחה מופקע לליצני משפט מגוחכים).
ממילא, היועמ"ש כמעט תמיד מאשר ייצוג נפרד שכזה.
החלק השני, שבו הממשלה יכולה למנוע מהיועמ"ש להתייצב בפני בית המשפט, ולהציג את העמדה המשפטית המקצועית שלו – זה כבר משהו בעייתי הרבה יותר, והסעיף נראה כמו נקמה אישית בגלי בהרב-מיארה.
כי לכולנו, ולא משנה מה עמדתכם הפוליטית, יש אינטרס שהגוף המשפטי המקצועי יתייצב ויציג את עמדתו.
נעבור לעניין השלישי, והוא "יחסי הכוחות" בין הממשלה לבין היועמ"ש.
עד היום, היועמ"ש היה עצמאי לחלוטין בשיקול דעתו המקצועי. כמובן, שתפקידו הוא לסייע לממשלה להגשים את מדיניותה, בכפוף לחוק ולדין – אבל הוא היה מוסד עצמאי (בדומה, למשל, לנגיד בנק ישראל, או לנציב שירות המדינה).
החוק החדש קובע שהיועמ"ש יהיה נתון ל-"פיקוח" של שר המשפטים, שהוא נדרש "להביא בחשבון את החלטות הממשלה ומדיניותה", שהיועמ"ש צריך לתת לשר דין וחשבון, להתייעץ איתו אם התעוררה "שאלה בעלת חשיבות", ושלשר גם יש זכות לדרוש מהיועמ"ש דין וחשבון "על פעולותיו דרך כלל או במקרה מסוים".
הסעיפים הללו כמובן פותחים פתח רחב מאוד להתערבות פוליטית של הממשלה בעבודת היועמ"ש, בטח אם מביאים בחשבון אפשרות שגם בעתיד ימונה לתפקיד שר המשפטים אדם מורכב כמו יריב לוין.
עם זאת, הסעיפים הללו הם די אמורפיים וחסרי שיניים, ואם שר המשפטים יהיה אדם "נורמלי" – הם ממש לא סוף העולם.
ואלה, בגדול, שלושת העניינים המרכזיים שבהם עוסק החוק שיעבור היום:
הממשלה תוכל לקבוע שחוות דעת של היועמ"ש לא מחייבת אותה או את גופיה; הממשלה תוכל להחליט על ייצוג פרטי בפני בית המשפט ולמנוע מהיועמ"ש להתייצב; ולשר המשפטים יש יכולת "לפקח" על היועמ"ש וגם לדרוש ממנו "דין וחשבון".
לפחות לדעתי, למעט היכולת של הממשלה למנוע מהיועמ"ש להתייצב להליך מסוים – החוק הזה הוא לא צרה כזו גדולה, בהינתן המציאות בישראל 2026.
במציאות הזו, ממילא הממשלה לא מקשיבה ליועמ"ש, ממילא היועמ"ש מתירה לממשלה ייצוג נפרד במקרים הרלבנטיים, וממילא אף אחד לא מתרגש מיריב לוין.
לפני שנגיע לשאלה מתי החוק הזה נכנס לתוקף, שאולי בעצם מייתרת את הדיון כולו, נעיר עוד משהו:
שימו לב, שהחוק קובע באופן מפורש שבית משפט יכול "לברר את שאלת תוקפו של חוק", ואז על בית המשפט להודיע על כך ליועמ"ש.
ה-"הודעה" הזו ליועמ"ש היא קשקוש, כי ממילא היועמ"ש צד להליכים כאלה.
מה שמעניין הוא שהכנסת בכבודה ובעצמה, בהצעת חוק שהיא "הבייבי" של שמחה רוטמן – קובעת במפורש שלבתי המשפט בישראל *יש סמכות* "לברר את שאלת תוקפו של חוק".
כלומר, רוטמן – הוא ולא אחר – יעביר חוק שבעצם שם סוף רשמי לוויכוח האם לבתי המשפט יש סמכות לפסול חוק של הכנסת.
וזה לא הסוף.
הסעיף דן כאמור ב-"שאלת תוקפו של חוק". לדעתי, לא מופרך לטעון שגם חוק יסוד הוא סוג של חוק, בעיקר משום שאין לנו חוק יסוד: חקיקה, ואין שום הבדל בין הפרוצדורה שבה מחוקקים חוק "רגיל" לעומת חוק יסוד.
כך שבעצם, רוטמן הכיר בכך שבית המשפט יכול לדון גם ב-"שאלת תוקפו של חוק *יסוד*"…
כעת, לחלק האחרון של השרשור, ולשאלה מתי החוק הזה יכנס לתוקף.
ובכן, החוק לא יכנס לתוקף מיידי, אלא רק ביום 1.1.2027. כלומר, בעצם הכל – שוב – מתחיל ונגמר בבחירות:
אם הגוש הדמוקרטי-ציוני ינצח בבחירות, אין בעיה של ממש עם החוק הזה, וניתן להניח שהחלקים הבעייתיים בו פשוט יבוטלו.
לעומת זאת, אם הביביזם ינצח – ממילא שום דבר לא ישנה, ושלטון החוק בישראל יהפוך למיתוס.
אז האם למעשה כל הטררם סביב הצעת החוק הזו מקדים את זמנו, וכמו הרבה חוקים אחרים, וגם סוגיות כמו הקמת ועדת חקירה ממלכתית – הכל יוכרע בבחירות בעוד שלושה חודשים?
ובכן, נראה שהתשובה היא חיובית.
וכדי לחסוך לכם את השאלה:
אם לא תוקם ממשלה אחרי הבחירות בנובמבר (וכולנו תקווה שזה לא יקרה, ושאנחנו ננצח), וניכנס לסבב בחירות שני – החוק יכנס כאמור לתוקף, אבל ספק עד כמה תהיה לו אפקטיביות, בהינתן שהממשלה תהיה "ממשלת מעבר בריבוע", שבג"ץ יפעיל עליה ביקורת שיפוטית הדוקה במיוחד.
נסכם:
חוק החלשת היועמ"ש, אף שרוטמן וערוץ 14 יחגגו אותו ברעש גדול – הוא, לפחות לדעתי, לא סוף העולם (והוא הרבה פחות גרוע מחוקים אחרים).
ממילא, בעידן הביביזם הממשלה עושה מה שהיא רוצה, לא רואה את עצמה כפופה לחוות הדעת של היועמ"ש, ולמעשה גם לא ממש משתדלת לקיים צווים שיפוטיים.
בנוסף, יש בחוק הזה גם כמה דברים *טובים*, כמו הכרה עקרונית בכך שחוות הדעת של היועמ"ש מחייבת את הרשות המבצעת, ושיש לבתי המשפט סמכות לפסול חוקים, ואולי אפילו חוקי יסוד.
והיות שהחוק יכנס לתוקף רק ב-1.1.2027 – מה שנותר זה פשוט לנצח בבחירות, ולהשליך את רוטמן לפח האשפה של ההיסטוריה.
הערה:
בניגוד להכרה התקדימית של הכנסת בעיקרון לפיו חוות דעת של היועמ"ש לממשלה מחייבת את הרשות המבצעת – ההכרה של הכנסת בסמכות בתי המשפט לפסול חוק אינה תקדימית.
בחוק הכנסת, בפרק שמגדיר את סמכויות היועמ"ש לכנסת, יש סעיף דומה לזה שיחוקק היום ביחס ליועמ"ש לממשלה.
עם זאת, הסעיף הזה נחקק בשנת 2008, בימי ממשלת אולמרט. לכן, יש חשיבות לא מבוטלת לכך שדווקא הקואליציה הנוכחית, בהצעת חוק שרוטמן חתום עליה, מכירה בסמכות הזו באופן מפורש.
קישור להצעת החוק המלאה (שתהפוך היום לחוק):
