היום זיכה בית משפט השלום ברחובות (השופטת קרן וקסלר) את ירדן מן, שהואשמה באיומים ובתקיפתה של השרה עידית סילמן, וכן בגרימת נזק לטלפון הסלולרי שלה.
הכרעת הדין אינה חשובה במיוחד מבחינה משפטית. עם זאת, נדמה כי יש בכל זאת לא מעט ללמוד ממנה, במיוחד בימים אלה.
נתחיל בעובדות:
על פי כתב האישום, בתאריך 24.1.2024, בשעה 10 לערך, שהתה סילמן במרכז מסחרי ברחובות. בנסיבות אלה, מן צילמה אותה, הטיחה בה אמירות קשות, וכן איימה עליה שתהרוג אותה.
סילמן התקשרה 100, וביקשה ממן את פרטיה. מן סירבה, סילמן התקדמה לעברה וצלימה אותה – ואז מן סטרה לה.
כתוצאה מהתקיפה, הטלפון של סילמן נפל ארצה ומסכו נסדק.
נוכח עובדות נטענות אלה, הואשמה כאמור מן באיומים, בתקיפה ובגרימת נזק לרכוש.
בכתב האישום נטען אם כן לאירוע בשני חלקים: חלקו הראשון איומים שהשמיעה מן כלפי סילמן, ובחלקו השני אירוע התקיפה.
נפתח לפיכך בהכרעה לגבי האיומים.
מרבית ההתרחשויות שתוארו בכתב האישום תועדו במצלמות האבטחה של החנויות השונות במרכז המסחרי, ועוד נחזור לכך בהמשך.
עם זאת, מצלמות אלה תיעדו כמובן באופן חזותי, וללא שמע – ולכן בכל הנוגע בעבירת האיומים ההכרעה התבססה על עדותן של שתי העדות המרכזיות בתיק, שהן כמובן מן וסילמן.
לאחר שהתרשם מהעדויות, בית משפט השלום קבע כי עדותה של סילמן "מעוררת קשיים לא מבוטלים", בעיקר בשל היותה "גרסה מתפתחת לגבי תוכן ומהות האיום". וכל כך למה?
מסתבר, שבשיחותיה למוקד 100 של המשטרה – סילמן לא טענה שמן איימה עליה, ובעדותה בבית המשפט היא לא הצליחה לתת לכך שום הסבר סביר.
בנוסף, כתב האישום מתאר כאמור שמן איימה כביכול על סילמן ש-"תהרוג אותה". מן הסתם, התביעה המשטרתית טענה זאת בכתב האישום בשל גרסתה של סילמן בחקירה (שלא הוגשה לבית המשפט).
עם זאת, בעדותה של סילמן בבית המשפט היא טענה שמן איימה גם על ילדיה – והנה לכם התפתחות נוספת של הגרסה.
כמו כן, נמצא כי אין כל תיעוד מצולם לאינטרקציה שנחזית כאיומים, כי הטון שבו סילמן דיווחה על ההתרחשויות למשטרה היה "רגוע לחלוטין", וכי סילמן לא חששה להתעמת עם מן וללכת אחריה – מה שכזכור הביא לשלב השני של האירוע, שבגינו מן הואשמה בתקיפה.
לפיכך, בית משפט השלום זיכה את מן מאיומים.
ביחס לחלק השני של האירוע, שבמרכזו סטירה מצד מן כלפי סילמן, שגרמה לנפילת הטלפון הנייד של סילמן – היו ראיות רבות יותר מאשר גרסת המעורבות.
ראשית, המשטרה העידה שלושה עדי ראיה, שכביכול ראו את הסטירה מצד מן.
אלא שהעדה הראשונה סתרה את עצמה בעדותה, ולבסוף הודתה שלא ראתה שום סטירה.
העדה השנייה מסרה פרטים רבים שנסתרו באופן חזיתי בתיעוד של מצלמות האבטחה. למשל, העדה טענה שמן לא החזיקה דבר בידיה, בעוד מצלמות האבטחה הראו בבירור שמן החזיקה – לכל אורך האירוע – שקיות ניילון, כוס קפה וטלפון נייד.
העד השלישי סיפר ששמע "רעש של סטירה" – אבל בפועל לא ראה דבר.
בנוסף, תיעוד מצלמות האבטחה לימד כי היתה זו דווקא סילמן ש-"יצרה מגע" עם מן, "בכך שרצה אחרי [מן], הגיחה מאחוריה, הרימה את הטלפון הנייד כדי לצלם אותה, עקפה אותה מצידה השמאלי, חסמה את דרכה, התקרבה אליה, ונכנסה בהפתעה במרחב האישי שלה, תוך קירוב הטלפון הנייד בסמוך לפניה".
מן, שהחזיקה בכוס קפה, טלפון נייד ושקיות מצרכים – הגיבה באופן אינסטינקטיבי והסיטה את הטלפון שנתחב לפרצופה.
בית משפט השלום קבע שלא ניתן לראות בכך תקיפה, אלא תגובה "אוטומטית ובלתי רצונית, מתוך רפלקס" שבו מן ביקשה "להגן על פניה ועיניה".
לכן, מן זוכתה גם מהחלק השני של האירוע.
ועד כאן תמצית הכרעת הדין.
מטבע הדברים, מרבית תשומת הלב התקשורתית לזיכוי התמקדה בכך שהמתלוננת בתיק היא שרה בממשלה, אשר בית משפט השלום לא מצא את גרסתה מהימנה במיוחד.
זו פיקנטריה נחמדה, אבל כשלעצמי – אני לא מוצא שום חידוש גדול בכך ששרי הממשלה הנוכחית חוטאים באי אמירת אמת.
מה שלדעתי הרבה יותר מעניין הוא הביקורת המאוד חריפה כלפי המשטרה, שנשזרה – כמובן, באיפוק השיפוטי הנדרש – לאורך הכרעת הדין.
בואו נעבור על החלקים המרכזיים:
תחילה, בית משפט שלום העיר למשטרה שהיא לא תפסה את סרטוני מצלמות האבטחה המלאים, וכנראה שגם לא את כלל הסרטונים הרלבנטיים.
מסתבר, שבמקום להעתיק את כל מכשירי ה-DVR המקוריים, שוטר ניגש למספר בתי עסק, וביקש מהם לשלוח לו את בווטסאפ את הקטעים הרלבנטיים בלבד.
כמו כן, זה נעשה רק לגבי בתי העסק שהיו סמוכים לזירות שעליהן הצביע סילמן, ולא נעשה ניסיון לבדוק האם יש מצלמות נוספות שקלטו את האירועים המדוברים.
הלאה.
התביעה התעלמה מהפערים בגרסאות של סילמן לגבי האיומים כביכול מצד מן, והסתפקה בכך שסילמן טענה – כבר בשיחות עם מוקד 100 – כי היא "מרגישה מאוימת".
אלא שזה שאדם "מרגיש מאוים" לא אומר שמישהו אחר איים עליו במובנה של עבירת האיומים הפלילית. ואף על פי כן, התביעה דבקה באישום זה.
זוכרים את עדת הראייה הראשונה, שסתרה את עצמה בעדותה?
השופטת וקסלר ציינה כי "לא ניתן להתעלם מהתיאור שמסרה [העדה] אודות לחצים שהופעלו עליה מטעם שוטרים או מאן דהוא 'מטעם סילמן', כך כלשונה, וזאת על אף שאמרה להם שכלל לא ראתה מה קרה".
אני חושב שכולכם מבינים מה וקסלר רומזת כאן.
וזוכרים את העד השלישי?
התביעה אומנם "לא ביקשה להסתמך על דבריו בזירה". אבל, כך קבעה וקסלר, "קשה להפריז בחומרת האירוע שבו העד, שלא ראה דבר, בחר 'לזרום' עם דבריה של סילמן".
לפי וקסלר, "התנהלות העד היא במידה רבה תולדה של אופן טיפולם של השוטרים באירוע" – שפעלו באופן מעט תמוה.
מסתבר, שהשוטרים תישאלו את סילמן בנוכחות העדים הפוטנציאליים. במילים אחרות, השוטרים יצרו זיהום של הגרסאות החשובות ביותר, שהן הגרסאות הראשוניות, ולמעשה יצרו מצב שבו עד לא ראה כלום – אך התיימר לחזק את גרסתה של סילמן.
את הביקורת הקשה מכל, שמרה וקסלר לסיום הכרעת הדין, לאחר הזיכוי.
צריך לקרוא את הדברים בקפידה – ובעיקר לקרוא בין השורות:
במצלמות האבטחה, נראית סילמן מצלמת את מן גם בזמן האירוע עצמו (כזכור, היא תחבה את הטלפון לפרצופה של מן).
עם זאת, לבית המשפט הוגש סרטון אחד שסילמן צילמה, שמתעד אותה הולכת אחרי מן לאחר ההתרחשויות שמתוארות בכתב האישום.
בהודעה במשטרה, השוטרים כתבו שסילמן הציגה להם סרטון. אבל, "באופן מעורר תהייה, ומבלי שסיפקו לכך הסבר סביר" – השוטרים לא קיבלו את הסרטון באותו מעמד, ולבסוף הוא הועבר מסילמן רק למחרת, ביום שבו הוגש כתב האישום.
והסרטון שהועבר – לא כולל, כאמור, את ההתרחשויות המרכזיות שבכתב האישום.
במילים אחרות – וכמובן מרומזות ומעודנות – וקסלר בעצם אומרת כאן שסילמן שיקרה. שהיא ידעה שהצילום שלה את מן לא מסייע לה, ולכן היא העבירה למשטרה רק קטע קצר וכמעט לא רלבנטי.
ומה שעוד יותר גרוע, זה שוקסלר למעשה מגלה לנו שהשוטרים כנראה שיתפו פעולה עם "אובדן" הראיה הכל כך חשובה הזו.
מה שלא כתוב בהכרעת הדין הוא שכתב האישום הזה הוגש במהירות הבזק, תוך יממה בלבד. זה לא חסר תקדים, אבל גם לא שגרתי במיוחד.
ומסתבר, שבהחלט היו פעולות חקירה נוספות שניתן וצריך היה לבצע (למשל, לאסוף במסודר את כלל הסרטונים), וכמובן שלא היתה שום דחיפות יוצאת דופן בהגשת כתב האישום.
ועד כאן הביקורת כלפי המשטרה והתביעה.
אני סולד מטיעוני "ווטאיפיזם", אבל תארו לעצמכם שהצדדים הפוליטיים היו הפוכים.
למשל, שבעקבות תלונה של נעמה לזימי, היו מעמידים לדין תומכת נתניהו, בהליך בזק שנחקר בחובבנות, תוך העדת שלושה עדי ראייה שהתבררו – במקרה הטוב – כלא רלבנטיים לאירוע.
עוד היה מסתבר, שהמשטרה זיהמה את העדויות, כך שתיחקרה את לזימי בנוכחות העדים, שהיא לא אספה את כלל הסרטונים – ושככל הנראה לזימי העלימה ראיה מזכה, והשוטרים העלימו מכך עין.
תארו לעצמכם לכמה ימי שידורים מיוחדים היינו זוכים בערוץ 14, וכמה רשף וקצף היה נשפך פה במשך כמה שנים טובות.
אבל זו סילמן, זו שהיתה טובה עד הסוף.
אז מה אם היא גרסתה התבררה כשקרית, וגרסתה של מן היא זו שנמצאה מהימנה. אז מה אם החקירה היתה חפוזה ולא מקצועית. אז מה אם העידו שלושה עדי ראייה שעדותם הפכה לאבק דק.
ואז מה אם כנראה העלימו ראיה מזכה, אולי בגיבוי המשטרה.
לא נתניהו? לא מעניין.
את הכרעת הדין המלאה תוכלו למצוא פה:
https://t.me/Biniaschkenasy/15103
ושישובו כבר החטופים️
