א. חוק יסוד: נשיא המדינה קובע שלנשיא יש סמכות ״לחון עבריינים״. זהו סעיף החוק *היחיד* שעוסק בחנינה נשיאותית, וממנו עולה שלנשיא יש סמכות כזו רק לגבי ״עבריינים״, ולא לגבי כל אדם.
פשוטו של מקרא הוא ש-״עבריין״ הוא מי שהורשע בבית המשפט, כי הרי כולנו יודעים לדקלם על חזקת החפות (ואני גם מניח שאם מישהו יכנה את נתניהו בתואר ״עבריין״ – מיד יקפצו המגיבים והמאיימים בתביעת דיבה).
אבל, הפלא ופלא, כאשר נתניהו ביקש חנינה – מבלי שהורשע ומבלי שהודה שביצע עבירה כלשהי – הזדרזו כל מיני ״שמרנים״ כדי ״להסביר״ שהמונח ״עבריין״ בעצם יכול להיות גם ״נאשם״. היו גם ליצני משפט שונים הפליגו אל אנגליה, כדי ״לשאוב פרשנות״ משם.
אני ער לכך שב-״פרשת קו 300״ זו היתה פסיקת בג״ץ (בדעת רוב), אבל ממש המום מהנכונות הפתאומית לאמץ פרשנות אקטיביסטית שכזו.
ב. בדומה, חוק בתי המשפט קובע שאם ״ראה שר המשפטים שיש למנות שופט״ אז הוא ״יכנס את הוועדה [לבחירת שופטים]״.
קריאה פשוטה של לשון הסעיף תלמדנו שאם השר נוכח לדעת שיש למנות שופטים, למשל כאשר נוצר מצב שבו עשרות תקנים אינם מאוישים – הוא יכנס את הוועדה לבחירת שופטים, כדי שזו תבצע את תפקידה, שהוא – ובכן – לבחור שופטים.
אבל, מעשה שטן:
יריב לוין החליט שלא בא לו לכנס את הוועדה, וניהל מלחמת חורמה בנושא, תוך שהוא ״מעניש״ את כל אזרחי מדינת ישראל. מבחינתו, או שממנים את מי שהוא רוצה, או שלא ממנים אף אחד, ולעזאזל החוק והמדינה.
ובצירוף מקרים מדהים, אותם ״שמרנים״ וליצני משפט הזדרזו להציע ״פרשנות״ יצירתית לפיה חרף לשון החוק – בעצם לשר המשפטים יש זכות וטו על כינוס הוועדה. לשיטתם, גם אם הוא ״ראה שיש למנות המון שופטים״ – הוא ממש לא חייב ״לכנס את הוועדה״.
למה? ככה.
בקיצור, אל תתרגשו מכל מיני מומחי משפט מטעם עצמם, או משרים מוכי שנאה שמצווחים בקולי קולות שלשון החוק היא ״ברורה״, ושיש רק דרך אחת לפרש אותה.
אין סעיף חוק שלא טעון פרשנות, וכל ה-״שמרנים״ הדגולים תומכים ללא קושי בפרשנות יצירתית – פשוט במקרים שבהם זה מתיישב עם האינטרס הפוליטי שלהם.
