לא שזה מאוד חשוב, אבל מאחר שהספינים והשקרים בעניין עדיין מתרוצצים בפיד שלכם – הנה תקציר העלילה לגבי בחירתו הצפויה של השופט עמית לנשיא בית המשפט העליון.
מאחר שכתבתי על זה כבר אינספור פעמים, אז תסלחו לי – אבל הפעם זה יהיה רק טקסט, בלי תימוכין.
אז על מה בעצם המהומה הגדולה?
סיפורנו מתחיל – ואולי גם נגמר – באחד בשם יריב לוין, שמכהן כיום כשר המשפטים של מדינת ישראל.
לוין, מטעמים שלא ממש הצלחתי להבין, משרבט כבר כעשרים שנה תוכנית נקמה בבית המשפט העליון, והוא חיכה לשעת כושר פוליטית כדי לנסות ולהוציאה אל הפועל.
בינואר 2023, כל הכוכבים הסתדרו לו.
"גוש נתניהו" זכה בבחירות ב-64 מנדטים, ובחסות התסבוכת הפלילית של ראש הממשלה – לוין סוף סוף קיבל את המפתחות למשרד המשפטים, והשיק את "הרפורמה המשפטית".
גולת הכותרת של "הרפורמה" היתה כזכור השתלטות פוליטית על הוועדה לבחירת שופטים, כך שהקואליציה בכנסת תוכל למנות שופטים כרצונה.
במקביל, לוין נשבע בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, שהוא לא ימנה אף שופט לאף ערכאה עד שהרכב הוועדה ישתנה, והוא יוכל – באמצעות הרוב האוטומטי שיהיה לו – למנות את השופטים הנאים בעיניו.
וכמובן, שהדובדבן שבקצפת מבחינה זו הוא המינויים לבית המשפט העליון, לרבות זהותו של נשיא בית המשפט.
התוכנית של לוין היתה לצבור כוח בלתי מרוסן, וכך למנות שופטים לפי קריטריון פוליטי, ולא לפי קריטריון מקצועי.
ומאחר שלנשיא בית המשפט העליון יש סמכויות רבות הקבועות בחוק, וגם יש לו יכולת מסוימת להשפיע על הרכב השופטים שידון בתיקים מסוימים – ללוין היה חשוב להצניח לתפקיד איש "משלו".
ואז פרצה המחאה, והיה "ליל גלנט", והתוכנית של לוין נכנסה לפריזר.
לוין, שאין עיתונאי בישראל שלא שמע ממנו איום לפיו הוא אם "הרפורמה" לא תחוקק במהירות הבזק אז הוא יתפטר – החליט להישאר בתפקידו, אבל לעשות "ברוגז".
אם הגננת רוצה לקחת לו את הצעצוע, אז אף ילד אחר בגן לא ישחק בו.
לכן, לוין החליט שהעובדה שהחוק לא שונה – פשוט לא מעניינת אותו. אם אין לו רוב אוטומטי בוועדה לבחירת שופטים – אז לא יבחרו שופטים.
אומנם, יש חוק שלפיו בחרו שופטים במשך 75 שנות תקומה, וזה גם החוק שחל כיום, אבל יריב שלנו לא מבסוט מהחוק, ולצערו לא הצליח לשנות אותו.
אז "ברוגז".
וכך, לוין נמנע במפגיע מכינוס הוועדה לבחירת שופטים, ולאט לאט נוצר מצב שבו עשרות רבות של תקנים לא היו מאוישים (כי שופטים פרשו ואף אחד לא מונה להחליפם) – מה שכמובן פגע בנו, אזרחי מדינת ישראל, שקיבלו שירות פחות ופחות טוב מהרשות השופטת.
אבל לוין התמיד בברוגז שלו, ולעזאזל המדינה.
כאשר התברר שלוין פשוט מתכוון לקחת את כל אזרחי ישראל כבני ערובה במסגרת מסע השנאה שלו, ושאין לו כוונה לקיים את החוק ולבחור שופטים לפי הרכב הוועדה הנוכחי – הוגשו העתירות הראשונות לבג"ץ.
בתגובה, לוין – שידע שאין לו קייס משפטי – ניסה למרוח את הזמן ככל יכולתו, בתקווה שהפריץ ימות.
לאחר אינספור דחיות, וחודשים ארוכים שבהם לוין נקט בכל טריק ובכל שטיק שתוכלו להעלות על דעתכם כדי לדחות את הקץ – באוקטובר 2023 היה אמור להתקיים, סוף סוף, הדיון בעתירה שהסעד שהתבקש בה היה להורות ללוין להתחיל לעבוד ולכנס את הוועדה לבחירת שופטים – כדי שזו, כמה מפתיע, תבחר שופטים.
ב-7.10 פרצה המלחמה, והדיון שוב נדחה. אבל, לוין הבין שהוא עומד להפסיד, ואולי גם שלאף אחד אין קשב לאובססיות שלו, והחליט לרדת חלקית מהעץ – לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, ולאייש את התקנים החסרים הרבים.
ולמה כתבתי שהירידה מהעץ היתה רק חלקית, ולא מלאה? כי זה לא קרה בשני בתי משפט.
עד עצם היום הזה, שני בתי משפט נותרו ללא מינויים: בית המשפט המחוזי בירושלים, וכמובן בית המשפט העליון.
לגבי בית המשפט המחוזי בירושלים, ניתן לתהות האם העובדה שזה גם בית המשפט שדן ב-"תיקי האלפים" היא צירוף מקרים מדהים. אבל יש עתירה תלויה ועומדת בעניין הזה, ולא לשמו התכנסנו.
לגבי בית המשפט העליון, הרי שהגלולה היתה מרה מידי עבור לוין. אף על פי שהוא לא הצליח לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, וחרף העובדה שכבר ירד מהעץ והסכים לכנס את הוועדה – הוא פשוט לא היה מסוגל נפשית לאפשר מינויים חדשים לבית המשפט העליון.
אחד המינויים שעל הפרק הוא נשיא חדש.
באוקטובר 2023, רגע לאחר שפרצה המלחמה – הנשיאה חיות פרשה מתפקידה, ולראשונה בתולדות המדינה נותר בית המשפט העליון, והרשות השופטת כולה, ללא נשיא.
הסיבה שלא מונה נשיא היא, כזכור, הברוגז של לוין, שלא הסכים לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, שהיא גם הגוף שמוסמך למנות את נשיא העליון.
מאחר שלוין כן ירד מהעץ לגבי בתי המשפט "הנמוכים" (זולת בית המשפט המחוזי בירושלים) – הוגשה עתירה חדשה לבג"ץ, שהתמקדה במינויים לבית המשפט העליון, שלוין סירב בכל תוקף לקיים עליהם דיון בוועדה לבחירת שופטים.
לא נכנס הפעם לניתוח החוק, אבל בגדול היה ברור לכולם שלוין פועל בניגוד לו.
שר המשפטים לא יכול לנכס לעצמו זכות ווטו, ובעצם לקבוע שאם אין רוב למועמד שהוא רוצה שייבחר לתפקיד נשיא בית המשפט העליון – אז לא ממנים אף אחד. זה פשוט לא עובד ככה.
אם צריך למנות נשיא, כי הנשיא הקודם פרש – אז מכנסים את הגוף הממנה, וחבריו יצביעו לפי מיטב שיקול דעתם.
כאמור, זה היה ברור לכולם, כולל לשר לוין.
הוא ידע שהוא יפסיד גם הפעם, ושאין לו שום "קייס" בהתעקשות שלו לחסום בכל מחיר את בחירת הנשיא החדש – חסימה שהוא התעקש עליה מהטעם שידע שרוב חברי הוועדה לבחירת שופטים מעוניינים לבחור את השופט עמית.
ויריבי שלנו ממש שונא את השופט עמית.
אז לוין, שידע שפסק דין נגדו הוא רק שאלה זמן – החליט שוב למרוח את הזמן. ותאמינו או לא, אבל בג"ץ גילה סבלנות מופלגת, ופעם אחר פעם נעתר לבקשות הדחייה שלו.
גם אחרי שבחלוף חודשים ארוכים התקיים הדיון בעתירה, השופטים נתנו ללוין שוב ושוב פרקי זמן נוספים, לבקשתו, כדי להימנע מהכרעה.
אבל לוין המשיך להתחמק, ובסופו של דבר לא נותרה לשופטים ברירה אלא להכריע לפי החוק. והחוק, מה לעשות, מחייב את לוין לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, כי אין לו זכות ווטו.
הצעצוע הזה לא רק שלו, ואם ילד אחר רוצה לשחק, ולוין מחבק את הצעצוע – אז בסוף הגננת תגיע ותיאלץ לקחת אותו מידיו.
האם זה גרם ללוין להבין שהוא מתאבד על הגבעה הלא נכונה? הצחקתם אותו.
במקום לקפל את הדגלים ולנסות להשתמש בכוחו הפוליטי באפיקים שבהם הוא יכול להשפיע – לוין רק העמיק את הטנטרום. פסק הדין של בג"ץ שחייב אותו לכנס את הוועדה כדי לבחור נשיא חדש גרם לו לפצוח במסכת הטרלות מביכה במיוחד.
ותאמינו או לא – שופטי בג"ץ שוב היו סבלניים מאוד. הם ניסו לדבר עם יריבי, ולהסביר לו שהצעצוע הזה לא שלו, אלא של כל ילדי הגן.
השופטים שוב נתנו ללוין זמן לחשוב מה הוא רוצה לעשות. אבל לוין לא עשה כלום חוץ מאשר למרוח את הזמן ולצעוק חזק – ולכן לא נותרה ברירה, ובג"ץ קבע דד-ליין קשיח.
ברגע האחרון, לוין ביקש דחייה של הדד-ליין. ושוב השופטים נעתרו, ודחו את המועד בעשרה ימים. ושוב לוין לא עשה כלום חוץ מאשר לריב עם כל שאר הילדים.
והיום הגיע המועד של הדד-ליין הנדחה, והפעם גם לשופטים המאוד סבלניים נמאס, והם לא אישרו ללוין עוד מריחה.
ועד כאן השתלשלות האירועים.
כעת, נשאלת השאלה מה בעצם קורה פה.
לדעתי, תמצית הסיפור היא באדם עם משקעים רגשיים שהוא לא מצליח להתמודד איתם, שהביאו אותו לצאת למלחמת עולם סביב סוגייה שבה לא היה לו שום סיכוי לנצח.
יתרה מזאת: ללוין היו אינספור הזדמנויות לרדת מהעץ, לחתוך הפסדים, ואפילו לגרוף רווח פוליטי קטן.
ההתעקשות האובססיבית של לוין היא מופרכת במיוחד על רקע העובדה שבשל אי-בחירת נשיא קבוע לבית המשפט העליוון – נוצר הצורך למנות ממלא מקום נשיא. ולפי החוק, מי שמכהן כממלא מקום הוא ותיק השופטים, שהוא… השופט עמית.
כלומר, לא זו בלבד שלוין ניהל קרב אבוד – הוא גם ניהל קרב על כלום.
וזו הטרגדיה של התאונה הידועה מראש המכונה "יריב לוין".
הצרה היא, שמי שמשלמים את המחיר הם אתם ואני, כל אזרחי מדינת ישראל, שגם מקבלים שירות פחות טוב מבתי המשפט, וגם מתמודדים עם מצב שבו במקום ששר המשפטים יעזור למדינה להשתקם מטראומה לאומית – הוא ממשיך לעסוק רק בצעצוע האהוב עליו.
