מה עוד למדתי? שלנתניהו, באופן סדרתי, אין את היסוד הנפשי להכיר עבירה ושחיתות מהן, אפילו כשהן סוטרות בפניו. כשאני שומע את תרועות הניצחון ופוגש בפרצופו של מר גדעון "ימין ממלכתי" סער, אני מתחיל לגבש תובנה. סיפור הפוטש טוב להם מאחר שכנראה אין בנמצא דמות מנהיגותית בעלת סיכוי לנצח את איזנקוט. לא יריב לוין, לא ישראל כ"ץ.
כעת נמצאה להם התקווה הלבנה החדשה-ישנה, הקדוש המעונה מבלפור, ישו של סיגרים ושמפניות ורודות, שעמם שרטט את צורת המשטר החדשה של ישראל. אופס, מתחלקת לי הכרעה, הכרעה נפשית, הנובעת מתפיסה פוליטית.
אני לא מסוגל לנתק את שיפוטי הערכי-מוסרי מדעותיי הפוליטיות. האם עמיתיי טובים ממני? האם הם נעלים ממני ביכולת להפריד בין שיפוטם הערכי לתפיסתם הפוליטית? חוששני שלא.
לכן, ולו רק מהטעם הנ"ל, היה רצוי שמקרה נתניהו יתברר עד תום בערכאה גבוהה יותר, בבית המשפט העליון. ברור שגם הניסיונות להטיל אימה על הפרקליטות בכלל ועל היועמ"ש בפרט נעשים מתוך מטרה לשבש כוונות לעשות זאת. אגב, זו תהיה טעות של החברים בפרקליטות להיגרר לקרב בוץ מול מקורביו ויחצ"ניו של מר נתניהו. בקרבות בוץ נתניהו לא רק טוב יותר מבהרב-מיארה, הוא גם נהנה יותר.
למען הצדק, את העניין המהוה והחמקמק שלפעמים מתכסה חלודה כקנה של רובה, יש לשפשף, למרוח בשמן, להסיר את הכתם. יבהיר בית המשפט העליון את המותר והאסור. מתי מונף דגל שחור על עיסקאות בין פוליטיקאים לבין בעלים של כלי תקשורת ומתי זה כשר אבל מסריח.
מקור:
