אמש, סמוך לחצות, צייץ מאיר אטינגר את הציון הזה, ובו טען ש-"הסיפור של דן אילוז" ממחיש את מה שקרה למנחם בגין.
לפי אטינגר, בגין היה "ימין בתיאוריה", אבל התגלה כ-"ראש ממשלה כושל שחתום על אסונות כבדים". לקינוח, אטינגר לועג ל-"הדר הבית"רי", שנכשל גם הוא.
וכעת תשאלו – מי זה לעזאזל מאיר אטינגר?
מעבר לשיוכו המשפחתי, כנכד של מאיר כהנא, ולצד היותו עבריין מורשע – אטינגר הוא קודם כל אדם שנאסף נגדו הר של מודיעין, שלימד על כך שמדובר במי שעומד בראש ארגון טרור יהודי, לא פחות.
על רקע זה, ובלית ברירה, אטינגר גם נעצר במעצר מינהלי ממושך.
בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניינו, נקבע כי "יש בפעולותיו, ובדברים שכתב, כדי ללמד על הסיכון שנובע ממנו ומההתארגנות שעמד בראשה והיה 'הוגה הדעות' שלה לביטחון המדינה ולשלום הציבור".
אטינגר "עודד אחרים לבצע פעולות אלימות" ואף "הקים, יחד עם אחרים, התארגנות שמטרתה להביא למרד אלים שיגרום להפלת השלטון במדינת ישראל ולהקמת שלטון חלופי, כאשר הדרך להשגת מטרה זו היא ביצוע פעולות שתיפגענה בנקודות התורפה של המדינה".
במסמכי "המרד", אשר "נכתבו ע"י אטינגר ושימשו בסיס רעיוני להתארגנות, מפורטות נקודות התורפה הנ"ל והן הר הבית, גירוש גויים, ביעור עבודה זרה וכפייה דתית, תוך שבירת הסטטוס קוו בין דתיים לחילוניים. במסמכים נכתב שמדובר בפעולות שדורשות מסירות נפש ונכונות לשלם מחיר אישי גבוה והן עלולות לגרום לשפיכות דמים".
"על פי המסמכים הנ"ל, התוכנית המעשית של ההתארגנות מורכבת מ-4 שלבים: שלב ההסברה, במהלכו יגויסו פעילים להתארגנות; שלב הפעולות הראשונות; שלב פרוץ המרד, במהלכו תבוצענה פעולות אלימות; ושלב ההפרעה".
מסמך נוסף, שכונה "מלכות הזדון", שחובר על ידי משה אורבך, חבר אחר בהתארגנות של אטינגר, "מלמד כיצד לבצע פעולות אלימות של הצתות כלי רכב, מסגדים וכנסיות, וכיצד להימנע ממצר, תוך התארגנות בתאים".
חברי הארגון, שלפי שב"כ אטינגר היה אחד מהעומדים בראשו, לא הסתפקו באידאולוגיה מעוותת ובחיבור מסמכים – אלא ביצעו גם פיגועי טרור.
בין השאר, החבורה הזו אחראית על הפיגוע הרצחני בדומא, על הצתת כנסיית הלחם והדגים, על שלל מעשי חבלה כלפי רכוש של ערבים, ועל פעולות רבות נוספות.
ולמה סיפרתי לכם את כל זה?
כי עיניכם הרואות, שאותו מאיר אטינגר מרשה לעצמו, בימים המטורפים שאנו חווים בעידן הביביזם, לחלק ציונים למנחם בגין ולאנשי בית"ר, שהם רק "ימין בתיאוריה" – ובעצם לטעון שהוא ושכמותו הם "הימין האמיתי".
עד לפני כעשור, היחס אל אטינגר היה, ובצדק, כאל טרוריסט.
ההתארגנות המופרעת שהוא ואחרים הקימו נחשבה – במידה רבה באופן אירוני, נוכח האידאולוגיה שלו עצמו – כשיקוץ סהרורי בתוך היהדות. כמיעוט שבמיעוט.
כל רשויות האכיפה, בגיבוי מלא של ראש הממשלה, אחד בשם בנימין נתניהו, שילבו זרועות כדי לפרק את הארגון הזה, ולהעמיד את חבריו לדין.
אבל הזמנים השתנו.
עיזבו את אילוז, שהוא באמת לא מעניין – ותתבוננו על התמונה הגדולה:
לו היו פועלים היום, ז'בוטינסקי ובגין היו נבעטים מהר מאוד אל מחוץ לתנועת הליכוד, בטענה שהם "ממלכתיים מידי", שהם נכנעים ל-"מערכת המשפט" ול-"דיפ-סטייט", שהם נותנים ל-"פקידים" לשלוט, ועוד ועוד.
היום, הבונטון בליכוד הוא גזענות יוקדת כלפי ערבים, שנחשבים כפסולים רק בשל היותם ערבים; מערכות האכיפה והמשפט הם בגדר אויב מבית וחזית לכל דבר; נבחרי הציבור של המפלגה מתחרים זה בזה בעוצמת הצווחות ובתוקפנות המסרים; והכהניסטים, שמחבקים את המחבלים היהודים, מנהלים את שר הביטחון.
אפשר למלא ספר עב כרס בפירוט רשימת חטאיו של בנימין נתניהו כלפי מדינת ישראל ואזרחיה.
אבל ללא ספק אחד מחטאיו הגדולים הוא יצירת המציאות שבה המיינסטרים של "הימין", האנשים שנמצאים במוקדי הכוח וקבלת ההחלטות – הם הרבה יותר מאיר אטינגר ומאיר כהנא, מאשר זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין.
זה לא הסיפור של דן אילוז. זה הסיפור של תנועת הליכוד, וזה סיפורו בנימין נתניהו.
