במהלך יום כיפור, השתלט חיל הים על אוניות המשט לרצועת עזה, ואלה הובלו לנמל אשדוד.
זו הזדמנות טובה לדבר על הדין הרלבנטי שמכוחו ישראל מנעה מהמשט להגיע לחופי עזה – וגם על מה שאולי צפוי לקרות לאוניות שהשתתפו בו, ועל חוק משנת 1864 (!), שכוחו עדיין במותניו.
ישראל הכריזה על "סגר ימי" (Blockade) על רצועת עזה ביום 3.1.2009, אגב מבצע "עופרת יצוקה".
בהתאם לסגר שהוכרז, ישראל הודיעה כי היא אוסרת על כניסת כלי שייט למרחק של עשרים מייל החוף – ומאז אכפה את הסגר, ומנעה מכלי שייט זרים להפר אותו (כולל בפרשת המרמרה המפורסמת משנת 2010).
את סיפורו של הדין נספר באמצעות שתי אוניות שדווקא לא השתתפו במשפט: "אסטל" ו-"מריאן".
האונייה אסטל יצאה מפינלנד לעזה בשנת 2012. היא נעצרה על ידי חיל הים כשהתקרבה לאזור הסגר, והובאה לנמל אשדוד. האנשי שהיו על האונייה הורחקו כמובן מישראל – ואז עלתה השאלה מה לעשות עם האונייה עצמה.
כעשרה חודשים לאחר מכן, המדינה פנתה לבית משפט ייחודי בהליך ייחודי וראשון מסוגו שהוגש אי פעם בישראל.
המדינה פנתה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לימאות (כן כן, יש דבר כזה), בתביעה לפי חוק המלקוח הימי משנת 1864 – אשר מקנה לבית המשפט סמכות להורות על החרמת האונייה.
נקדים את הסוף, ונגלה לכם שבסופו של דבר התביעה נדחתה, וכמוה גם הערעור שהמדינה הגישה לבית המשפט העליון.
אבל הסיבה לדחייה לא היתה מהותית, אלא פרוצדורלית – המדינה השתהתה לפני שהגישה את תביעתה. מהותית, בית המשפט המחוזי דווקא קבע שהחרמה אפשרית (בית המשפט העליון נמנע מלהכריע בכך).
המדינה הפיקה לקחים, ואלה יושמו בשנת 2015.
בשנה זו, יצאה מסיציליה האונייה מריאן, שעליה ציוד הומניטרי סימלי. גם הפעם, חיל הים השתלט על האונייה והובילה לנמל אשדוד.
הפעם, ועל רקע פרשת אסטל, התביעה להחרמת האונייה הוגשה תוך ימים ספורים – כך שטענת השיהוי כבר לא היתה רלבנטית.
לכן, במקרה זה בית המשפט לימאות כבר נדרש לנתח את השאלה האם ההחרמה נעשתה כדין. והשאלה הראשונה היתה האם הסגר הימי שהכריזה ישראל על רצועת עזה הוא חוקי.
בית המשפט פרס יריעה רחבה לגבי מקורות דיני הים הבינלאומיים בכלל, דיני הלחימה בים – וגם הדין המושרש המאפשר למדינות להטיל סגר ימי.
מבלי להלאות אתכם, בסופו של דבר בית המשפט לימאות מצא שכדי שסגר ימי יהיה חוקי על פי הדין הבינלאומי, עליו לעמוד בארבעה תנאים מצטברים:
הכרזה פומבית, אפקטיביות הסגר, אכיפתו באופן שיוויוני ובלתי מפלה, ומתן גישה לנמלי מדינות נייטרליות. בנוסף לכך, יש גם חובה להבטיח תנאים הומניטריים.
בהקשר לסגר הימי על עזה, די ברור שישראל מקיימת את דרישת ההכרזה ואת הדרישה למתן לגישה לנמלים של מדינות אחרות.
המעניין הוא שהתנאים השני והשלישי, כלומר החובה שהסגר יהיה אפקטיבי וייאכף באופן שיוויוני – מלמדים שכדי שהסגר יהיה חוקי, ישראל בעצם היתה חייבת לפעול נגד אוניות המשט.
במילים אחרות, ברור שלאף אחד לא באמת אכפת אם גרטה טונברג היתה מגיעה לחופי עזה. הסגר הימי נועד, למשל, כדי למנוע כניסה של כלי שייט שמובילים אמל"ח.
אבל, אם ישראל לא תאכוף את הסגר באופן הרמטי, או לא תאכוף אותו על כל מי שמנסה להפר אותו – אזי יתכן שהסגר עצמו יהפוך לבלתי חוקי.
סוגיה שבה בית המשפט לימאות הרחיב בפרשת מריאן – שבע שנים לפני ה-7.10 – היתה עמידתה של ישראל בחובות ההומניטריות המוטלות עליה, במובן זה כי "חל איסור על הטלת סגר ימי שמטרתו היא הרעבת האוכלוסייה באזור הסגור, וקיימת חובה לאפשר הכנסת אוכל וציוד חיוני לקיום התושבים באזור הסגור".
באותם ימים, בית המשפט מצא כי ישראל אינה מונעת כניסה של ציוד סחורות וציוד דרך המעברים היבשתיים, וגם איפשרה פריקת ציוד הומניטרי בנמל אשדוד – והעברתו לתוך רצועת עזה לאחר בדיקה ביטחונית.
לכן, בית המשפט גם לא התקשה לקבוע שישראל עומדת בכל חובותיה לפי המשפט הבינלאומי ההומניטרי.
המצב כיום, או לאחר ה-7.10, הוא כמובן מורכב בהרבה.
מכל מקום, החשוב לענייננו הוא שעיניכם הרואות שמעבר לחובה העקרונית למנוע רעב ברצועת עזה, שמוטלת על ישראל נוכח שליטתה בכל המעברים לרצועת עזה – הרי שאספקת סיוע הומניטרי היא בעצם גם תנאי לכך שהסגר הימי ימשיך להיות חוקי.
בשורה התחתונה, בית המשפט לימאות קבע אם כן שהסגר הימי של ישראל על רצועת עזה עולה בקנה אחד עם כל דרישות המשפט הבינלאומי. לכן, נותר לבדוק האם מתקיימים התנאים להחרמת האונייה בהתאם לאותו חוק מלקוח ימי מהמאה ה-19.
ובית המשפט קבע שהפרת סגר ימי – היא אכן עילה להחרמת אונייה.
לפי בית המשפט, כדי לקבוע שהעילה מוצדקת, ולקבל את התביעה להחרמה – הרי שלאחר בחינת חוקיות הסגר עצמו, יש לתת את הדעת לשאלה האם הפרת הסגר היתה מודעת ומכוונת, האם הספינה התכוונה להגיע לחופי עזה או רק לעבור דרך האזור הסגור, מה האונייה הובילה, האם ניתנו לה אזהרות מקדימות, ועוד.
השלב הבא היה כמובן יישום הדין על נסיבות האונייה מריאן.
בית המשפט לימאות קבע שהיא היתה "אוניית מחאה", שאנשיה ידעו והתכוונו להפר את הסגר, והתעלמו מאזהרות חיל הים.
האונייה אומנם לא הובילה אמל"ח, אבל מטרתה לא היתה להכניס ציוד הומניטרי לרצועה – אלא לבצע מחאה שמכוונת נגד הסגר.
ובנסיבות שכאלה, המשיך בית המשפט וקבע – "כאשר מטרת מסעה של הספינה היא מחאה בלבד, וכאשר הוכח כי הספינה היתה בדרכה להפר את הסגר, רשאית היתה מדינת ישראל לתפסה וקיימת עילה להורות על החרמתה".
לכן, האונייה הוחרמה (או, יותר נכון, הוחרמה התמורה הכספית שהתקבלה בעבור מכירתה).
האונייה הגישה ערעור לבית המשפט העליון.
אלא שלאחר דיון שהתקיים, המליצו השופטים לאונייה למשוך את הערעור – והוא נדחה.
כך שאומנם אין לנו אישרור מפורש של בית המשפט העליון לפסק הדין של בית המשפט לימאות, אבל יש לנו לפחות אישרור משתמע.
ועד כאן סיפורן של האוניות אסטל ומריאן.
ומה אפשר ללמוד מהסיפור הזה?
קודם כל, אפשר להבין שהסגר הימי שמדינת ישראל מטילה על רצועת עזה הוא חוקי – גם לפי המשפט הבינלאומי, וגם לפי הדין הישראלי המדינתי.
ישראל עומדת בכל התנאים של דיני הים לגבי סגר ימי, ולפחות כרגע גם עומדת בחובותיה ההומניטריות לגבי הכנסת מזון וציוד.
למעשה, למיטב ידיעתי על המסקנה הזו כמעט שאין עוררין בעולם המשפטי הרציני.
שנית, עקרונית המדינה יכולה לפעול להחרמת האוניות שהשתתפו במשט.
איני יודע האם לאחר פרשת מריאן ישראל המשיכה באותה מדיניות משפטית, וגם איני יודע מה קרה לכלי השייט מהמשט הקודם – אבל לכאורה האופציה הזו פתוחה.
מכל מקום, יתכן שהדבר החשוב ביותר שניתן ללמוד מפרשות אסטל ומריאן הוא שלמעשה ישראל חייבת למנוע מהאוניות השונות לפרוץ את הסגר – אחרת הוא עלול להיחשב כבלתי חוקי (ונדמה שכולנו מסכימים שהסגר הוא חיוני כדי למנוע הברחת אמל"ח, כסף ושאר טובין שיכולים לחזק את ארגוני הטרור ברצועה).
וכדי שישראל תוכל להמשיך ולאכוף את הסגר, ובכלל זה למנוע מכל מיני נודניקים לנסות ולהפר אותו – היא כמובן חייבת לאפשר הכנסת מסיק ציוד הומניטרי לרצועת עזה בדרכים אחרות.
בנוסף, יהיה מעניין לראות האם המדינה תפעל להחרמת האוניות, מה שכמובן ירתיע משטים עתידיים – או שתימנע מכך במקרה זה.
*מספיק.
פסק הדין המלא בערעור בעניין האונייה ״אסטל״:
supremedecisions.court.gov.il ↗ושישובו כבר החטופים️
עדכון:
הפרקליטות הודיעה שפנתה לבית המשפט לימאות בבקשה להחרמת אוניות המשט.
נוכח תקדימי העבר, סביר מאוד להניח שבית המשפט המחוזי יאשר את הבקשה.
האם הפעם נקבל הלכה מפורשת בבית המשפט העליון? נמשיך לעקוב (אם יהיה לי זמן וכוח).
