אתמול הלך לעולמו אורי לופוליאנסקי, שהיה ראש עיריית ירושלים.
מה שרבים לא יודעים הוא שעל שמו של אותו לופוליאנסקי קיימת הלכה מעניינת של בית המשפט העליון, שהסתתרה בתוך פסק הדין הארוך של בית המשפט העליון במה שידוע כ-"פרשת הולילנד".
בואו נעשה היכרות קצרה.
את השם "פרשת הולילנד" – כולכם שמעתם, בעיקר בשל חלקו של אהוד אולמרט בפרשה.
אבל חוץ מאולמרט, הועמדו לדין ממלאי תפקידים בעיריית ירושלים, וביניהם גם אורי לופוליאנסקי, שבמועדים הרלבנטיים (בשנים 2000-2006) גם החזיק בתפקידי מפתח שונים בעירייה, וגם כיהן כיושב הראש של עמותת "יד שרה".
בשנת 2003, כאשר לופוליאנסקי נבחר לראשות העיר, הוא התפטר פורמלית מתפקידו ביד שרה, אך בפועל הוסיף להיות מזוהה עם העמותה והיה מאוד מעורב בפעילותה.
לופוליאנסקי הועמד לדין, והורשע בבית המשפט המחוזי, בשבע עבירות של לקיחת שוחד כספי, שהמיוחד בהן הוא שהכספים לא הועברו לכיסו.
בית המשפט המחוזי מצא שנותני השוחד תרמו כספים ליד שרה – ולא ללופוליאנסקי עצמו – על מנת "לרתום" את לופוליאנסקי, שהעמותה היתה בבת עינו, לסייע להם בקידום פרוייקט הולילנד, תוך ניצול סמכויותיו כממלא תפקיד בעירייה.
בנוסף, ניתנה "תרומה" לישיבה אשר נוהלה על ידי בנו של לופוליאנסקי.
בגין הרשעתו הושת על לופוליאנסקי עונש של שש שנות מאסר בפועל, והוא ערער גם על ההרשעה וגם על העונש.
בכל הנוגע בערעור על ההרשעה, בית המשפט העליון (פולגמן) לא התקשה לקבוע שגם תרומה לגוף הקשור בעובד הציבור, כולל עמותת חסד כמו יד שרה – יכולה להיות בגדר מתת שמגבש את עבירת השוחד.
זהו המצב המשפטי, גם אם לעובד הציבור לא צמחה מכך כל טובת הנאה, גם אם הוא לא קיבל מכך אפילו שקל אחד לכיסו, ואפילו אם זה לא שיפר את תדמיתו הציבורית.
די בכך שמקבל השוחד ידע שגוף שקרוב לליבו זכה בתרומה (כמובן, בתנאי שהתרומה ניתנה בשל תפקידו הציבורי של מקבל השוחד).
אשר על כן, הערעור על ההרשעה נדחה. אבל תאמינו או לא – זה החלק הפחות מעניין. דווקא הערעור על העונש הוא אשר הביא לנו חידוש משפטי. אבל כדי להבין את החידוש, צריך להבין תחילה – ולו על קצה המזלג – את האופן שבו גוזרים עונש בישראל.
ממש בתמצית, קודם כל קובעים את "מתחם העונש ההולם".
המתחם הזה תלוי בנסיבות ביצוע העבירה, כלומר עד כמה היא חמורה, כמה אנשים נפגעו, כמה נזק נגרם, האם המעשים היו מתוכננים וכו'. לאחר שיקלול כל המשתנים הללו, בית המשפט קובע, לדוגמה, שהעונש ינוע בין 4 ל-7 שנות מאסר.
לאחר מכן, צריך למקם את העונש בתוך מתחם הענישה שנקבע.
אם לנאשם אין עבר פלילי, הוא לקח אחריות, הוא שיתף פעולה עם הרשויות, יש לו נסיבות אישיות מקלות וכו' – העונש שלו ימוקם בתחתית במתחם. ככל שיש נתונים הפוכים, או שאין נתונים לזכות הנאשם – כך העונש ימוקם בחלק גבוה יותר במעלה המתחם.
בנוסף, יש גם אפשרות להשית עונש שנמוך מתחתית המתחם.
לפי החוק, האפשרות היחידה לעשות זאת, כלומר לקבוע מתחם ענישה מסוים אך להשית עונש סופי שהוא יותר נמוך מאשר תחתית המתחם – היא משיקולי שיקום.
כלומר, אם הנאשם מוכיח ש-"השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם" – בית המשפט יכול לחרוג ממתחם העונש שאותו קבע, להסתפק בעונש קל יותר.
בערעור לבית המשפט העליון, פוגלמן קודם כל קבע שמתחם העונש שאותו קבע בית המשפט המחוזי – היה מופרז, וכי יש להעמידו על 2-5 שנות מאסר בפועל.
בעיקרון, מבחינת הנסיבות האישיות של לופוליאנסקי, יש הצדקה למקם את עונשו בתחתית המתחם. כלומר, העונש שלו היה "צריך להיות" שנתיים מאסר.
על פי החוק, לא היתה לבית המשפט העליון שום אפשרות להשית על לופוליאנסקי עונש קל יותר מזה, משום שהדרך היחידה לעשות כן היא משיקולי שיקום – שלא היו רלבנטיים ביחס ללופוליאנסקי.
גם העובדה שלופוליאנסקי חלה בינתיים במחלה קשה – לא יכולה, לפי החוק, לאפשר הקלה נוספת בעונש.
נתון כזה, כמו מצב בריאותי, יכול לכל היותר להביא לכך שהעונש ימוקם בתחתית שבתחתית מתחם העונש ההולם. אך לאפשר חריגה ממנו – הוא לא יכול. רק שיקום יכול לאפשר זאת.
אלא שפולגמן קבע – בחקיקה שיפוטית לכל דבר – שיש לקבוע חריג נוסף, אשר יאשר, בנסיבות המתאימות, חריגה ממתחם העונש ההולם.
לפי פולגמן, יש להכיר גם באפשרות לחרוג ממתחם מתוך מה שהגדיר כ-"שיקולי צדק", אשר יצדיקו חריגה גם "במקרים חריגים שאינם נופלים לחריג השיקום".
מה הם אותם "שיקולי צדק"? מתי הם יצדיקו חריגה וכמה חריגה הם יצדיקו? את זה פוגלמן העדיף לא לקבוע, אלא לתת לפסיקה להתפתח בהדרגה.
בענייננו, פולגמן מצא כי לופוליאנסקי חולה כאמור במחלה קשה, כי שליחתו למאסר עלולה לקצר את חייו, וכי אין שיקולים שפועלים "בעד" שליחתו לכלא (למשל, הוא לא מסוכן לציבור).
לכן, במקרה של לופוליאנסקי מוצדק להפעיל את אותו חריג של "שיקולי צדק" – ולהסתפק בששה חודשי עבודות שירות בלבד.
בצד זאת, פוגלמן הבין שמדובר במהלך משפטי לא שגרתי, שבו הוא בעצם קובע חריג שהמחוקק כלל לא הכיר בו. הרי המחוקק קבע שרק שיקולי שיקום יכולים להצדיק חריגה ממתחם העונש – אז מה פתאום בית המשפט כמו "מחוקק" עוד חריג?
לכן, פולגמן הפציר בכנסת לשקול שינוי חקיקה מתאים, ולהסדיר את הדברים.
בשורה התחתונה, לופוליאנסקי – אף שהורשע בשורת עבירות של לקיחת שוחד, שככלל היו אמורות לשלוח אותו למאסר ממשי מאחורי סורג ובריח – לא היה אפילו יום אחד בכלא, ובמקום זאת ביצע עבודות שירות.
וזוהי הלכת לופוליאנסקי, המאפשרת חריגה ממתחם העונש ההולם, בשל מה שכונה "שיקולי צדק".
עד כאן פסק הדין. כעת, קצת הערות:
א. החוק לא שונה בעקבות ההלכה הזו, כלומר הכנסת לא הרימה את הכפפה שפולגמן זרק לעברה.
לפיכך, הדין כיום מבוסס על ההלכה שקבע פוגלמן ביחס ללופוליאנסקי, כך שעקרונית כל נאשם יכול לטעון שיש לחרוג בעניינו ממתחם העונש ההולם בשל אותם "שיקולי צדק".
עם זאת, השימוש בפועל בהלכת לופוליאנסקי – היה, ונותר, מצומצם מאוד.
החריג אומנם נפתח – אך מעטים היו השופטים אשר השתמשו בו במקרים נוספים בשנים שחלפו מאז.
ב. אפשר להסכים עם ההלכה שנקבעה, ואפשר להתנגד לה – אך גם ניתן לחשוב מה היה קורה אם היה מדובר בדמות אחרת, ממגזר אחר.
למשל, תארו לעצמכם את גובה הדציבלים של הצרחות שהיו נשמעות אם הלכה דומה היתה נקבעת בעניינה של דמות ציבורית שמזוהה עם "השמאל" – ולא עם חרדי כמו לופוליאנסקי.
ובעיקר, אפשר לראות שלפעמים החוק אינו יודע לתת מענה לכל המצבים האפשריים, ושכדאי בכל זאת להותיר שיקול דעת מסוים לבתי המשפט.
ג. וכמובן, שאי אפשר בלי לקשר את הפרשה ל-"תיקי האלפים", ולתהות מדוע תרומה לעמותת חסד כמו יד שרה, שלופוליאנסקי לא הפיק ממנה שום טובת הנאה – נחשבה כמתת לעניין עבירת השוחד; בעוד הטיית סיקור תקשורתי, שנתניהו ודאי נהנה ונתרם ממנו – לא יכולה בשום אופן להיחשב ככזה.
או שאולי בעצם כן?
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
לא לשכוח – חטוף אחרון עדיין בעזה🎗️
