בג"ץ פירסם אתמול פסק דין בעתירות שעוסקות כביכול במשהו אפור ומשעמם – מינויים למוסדות של תאגיד השידור הציבורי "כאן".
אלא שמאחורי הפרטים המייגעים של העתירה מסתתרת הכרעה בעלת חשיבות ציבורית רבה, שיכולה ללמד אותנו לא מעט על התנהלות הממשלה.
אני ידוע שהעובדות והרקע של העתירות הם מייגעים. אבל הסיפור הזה הוא חשוב, אז קחו כוס מים, וקחו גם נשימה עמוקה, ובואו נצלול:
את תאגיד השידור הציבורי – כולכם מכירים. המבנה של התאגיד קבוע בחוק, ובגדול ניתן לומר שהגוף שמנהל אותו, שהוא מעין מקביל של דירקטוריון בחברה – זה מועצת התאגיד.
למועצה יש שלל תפקידים, כמו לאשר את תקציב התאגיד, לאשר את לוח השידורים, למנות את מנכ"ל התאגיד, ועוד.
ואיך ממנים את חברי מועצת התאגיד? טוב ששאלתם.
הליך המינוי מתבצע באמצעות ועדת איתור ייעודית, שמונה שלושה חברים ושבראשה עומד שופט בדימוס. ועדת האיתור ממליצה על מינויים, מעבירה אותם לבדיקה של ועדה נוספת – ואם הכל בסדר אז המינוי של חבר המועצה מובא לאישורו הסופי של שר התקשורת.
הצרה היא, שבעקבות אירועים כאלה ואחרים, שעל חלקם נעמוד בהמשך, נוצר מצב שבו שני הגופים גם יחד, כלומר גם מועצת התאגיד וגם ועדת האיתור שאמורה למנות את חברי המועצה – לא מתפקדים כבר שנה וחצי.
וכל כך למה?
חברי מועצת התאגיד נבחרים לקדנציה בת ארבע שנים. ולמרבה הצער, לזמן יש תכונה מעצבנת שהוא חולף. לכן, לאט לאט פקעה כהונתם של עוד ועוד חברי מועצה, עד שמספרם פחת לחמישה בלבד (מתוך 12). ולפי החוק, המועצה לא יכולה לקבל החלטות אם יש בה פחות משבעה חברים.
ומה ניתן לעשות כדי לאפשר למועצה לחזור לתפקד עם שבעה חברים לפחות, ובשאיפה למלא מחדש את שורותיה?
ובכן, יש שתי דרכים.
דרך המלך היא, כאמור, באמצעות בחירת חברי מועצה חדשים על ידי ועדת האיתור.
אלא שמאז שהממשלה הנוכחית הושבעה, וקרעי נכנס לתפקידו כשר התקשורת – ועדת האיתור לא הצליחה להמליץ אפילו על מועמד אחד להתמנות כחבר המועצה.
מבלי להלאות אתכם בפרטים, נציין שבשלהי שנת 2023 התפטרה השופטת בדימוס נחמה נצר מתפקיד יו"ר ועדת האיתור, ובסוף שנת 2024 התפטר גם מי שמונה להחליף אותה, מיודענו השופט בדימוס משה דרורי.
ובמרץ 2025 בחר קרעי בשופטת בדימוס נחמה מוניץ לכהן כיו"ר ועדת האיתור.
בעת שמוניץ נבחרה, גם לא נותרו חברים בוועדת האיתור עצמה – שכזכור תפקידה הוא להמליץ על מינויים למועצת התאגיד. לכן, המשימה הראשונה של מוניץ היתה לבחור שני חברים נוספים לוועדת האיתור.
מוניץ הפשילה שרוולים והחלה במלאכה, ונעזרה בייעוץ המשפטי של משרד התקשורת ושל משרד המשפטים.
אבל כאשר מוניץ בחרה בשני חברי ועדת האיתור – קרעי החליט שהם לא מוצאים חן בעיניו. כבר בשלב זה בג"ץ התערב, והוציא צו נגד קרעי לפיו אין לו שום סמכות להתערב בתהליך מינוי חברי ועדת האיתור. ברגע שהוא בחר את יו"ר הוועדה – הוא יוצא מהתמונה.
אז מה עשה קרעי בתגובה? החליט שהוא מפטר את מוניץ.
גם הפעם, בג"ץ התערב, והוציא צו שמקפיא את פיטוריה של מוניץ.
ובכך, לכאורה, נסללה הדרך, שכן יש ועדת איתור, והיא יכולה להעביר המלצות למינוי חברים חדשים למועצת התאגיד. ואכן, ועדת האיתור החלה לעבוד.
אלא שהדרך למינוי חברי מועצה חדשים עדיין ארוכה, משום שועדת האיתור צריכה לבצע הליכי מיון, ואז להעביר את המלצותיה לאישור של ועדה נוספת – ובסופו של התהליך נדרש אישור של קרעי.
אז בינתיים, יש כאמור גם דרך צדדית, לצד דרך המלך – והיא הארכת כהונתם של חברי מועצה שכבר כיהנו במשך קדנציה מלאה, וכן מינוי של חברת מועצה מסוימת שעליה המליצה ועדת האיתור עוד בשנת 2022 (!).
אלא שקרעי הודיע שהוא מסרב לאשר את המינויים, בשל טענות שונות ומשונות. גם ביחס לכך בג"ץ הוציא צווים (חלקיים), וכפה על קרעי הארכת כהונה של חלק מחברי המועצה שסיימו קדנציה.
אז מה נותר בעצם להכרעת בג"ץ?
ראשית, הכרעה בהחלטתו של קרעי לפטר את מוניץ מתפקידה כיו"ר ועדת האיתור.
ושנית, הכרעה בשאלת מינוייה של אותה חברת מועצה שעליה הומלץ עוד בשנת 2022, וכן הארכת כהונתם של חברי מועצה נוספים שסיימו קדנציה, לפחות עד שיבחרו חברי מועצה חדשים במקומם.
והנה הגענו, סוף סוף, אל פסק הדין מאתמול – שאותו כתב גרוסקופף.
השאלה הראשונה שגרוסקופף הכריע בה היתה ההחלטה בעניין פיטוריה של מוניץ.
גרוסקופף לא התקשה לקבוע שהפיטורין נעשו בניגוד לחוק, וללא שום טעם ענייני, במיוחד בשים לב לכך שבניגוד למקרים אחרים שהיו לאחרונה בכותרות (כמו פיטורי ראש השב"כ ופיטורי היועמ"ש) – במקרה של יו"ר ועדת האיתור החוק מגביל מאוד את העילות שיאפשרו להעבירו מתפקידו.
הנימוק המגוחך של קרעי להצדקת החלטתו היה שמוניץ התייעצה עם גורמים מהייעוץ המשפטי של משרד התקשורת והממשלה, וכן שהיא "נכנעה" לעמדתם לגבי הכישורים הנדרשים למועמדים להתמנות לחברים בוועדת האיתור.
אני מניח שלא תופתעו לשמוע שגרוסקופף דחה את הקשקוש הזה מכל וכל, וגם הוסיף וקבע שמעבר לכך שקרעי לא עמד בתנאי החוק לגבי פיטורין של יו"ר ועדת האיתור – החשש לפיו קרעי פעל מטעמים לא ענייניים "איננו מופרך".
מכאן עבר גרוסקופף למינויים של חברי מועצה חדשים, ולהארכת כהונתם של חברים שסיימו קדנציה של כהונה.
ובכן, בהינתן שגרוסקופף קבע שוועדת האיתור יכולה להמשיך ולעבוד, ושפיטוריה של מוניץ נעשו שלא כדין – ההמשך הטבעי הוא שיש לקדם את ההמלצות של ועדת האיתור, הן לגבי מינויה של המועמדת משנת 2022, והן לגבי הארכות כהונה.
[בהערת אגב אציין שחלק גדול מהדיון ביחס למינויים למועצה הוקדש לכך שבוועדת האיתור יש רק שני חברים, ולא שלושה; אלא שהדיון בנושא זה הפך כבר לתיאורטי]
במישור האופרטיבי, גרוסקופף קצב לוח זמנים קצר ביותר, כך שכל המועמדויות הנ"ל, גם של חברת המועצה המדוברת וגם של המיועדים להארכת כהונה – יובאו להכרעתו של קרעי עד 31.5, והוא ידרש לקבל החלטה תוך 7 ימים נוספים.
במבט צופה פני עתיד, ואף שהדברים אינם חלק מהעתירות עצמן, גרוסקופף העיר כי "מצופה" שוועדת האיתור תפעל "בהקדם האפשרי ובמהירות הראויה" על מנת להביא למילוי כל 12 המושבים במועצת התאגיד.
גרוסקופף גם שיגר רמז עבה מאוד לקרעי לפיו "שיקול הדעת הנתון לשר התקשורת ביחס לעניינים אלה הוא מצומצם", כך שכדי לא לאשר המלצה של ועדת האיתור למנות אדם מסוים לחבר מועצה – "נדרש טעם מהותי, הנוגע, כלל, ליכולותיו המקצועיות של המועמד".
בשורה התחתונה, גרוסקופף קיבל אם כן את העתירות, וגם הבהיר שבכל הנוגע למינויים למועצת התאגיד מדובר בפסק דין *חלקי*. כלומר, הדיון ביחס לכך יסתיים סופית רק כאשר המינויים יושלמו.
נוכח התנהלותו של קרעי, שיוצג על ידי ליצנו המשפטי דוד פטר, גרוסקופף חייב אותנו בהוצאות בסך 60 אלף ש"ח לטובת עמותת "הצלחה", שהיתה העותרת בכל העתירות, וכן בהוצאות בסך 40 אלף ש"ח לטובת התאגיד.
כנפי-שטייניץ וכבוב הסכימו (כנפי-שטייניץ כתבה באריכות לגבי מצב שבו ועדת האיתור כוללת רק שני חברים במקום שלושה, אבל כאמור זה כבר לא אקטואלי), כך שהעתירות התקבלו פה אחד.
ועד כאן, תודה לאל, מה שנקבע בפסק הדין. כעת, בואו ננסה להבין מה בעצם קרה פה.
כולכם מבינים, וגם השופטים הבינו, שאין שום דבר ענייני בהתנהלות של קרעי. הוא לא פעל כדי "לגוון" את התאגיד, או הסתייג ממינויים לא מקצועיים ולא ראויים למוסדות שמנהלים אותו – אלא רוצה להשתלט עליו מבחינה פוליטית. ומבחינתו של קרעי, אם הוא לא יכול למנות את המינויים הפוליטיים שלו לתאגיד, ולהפוך אותו לחיקוי של ערוץ 14 – אז הוא יהרוס וישתק את התאגיד.
וכך, במקביל ל-"רפורמות" החקיקה שהוא מקדם בתחום התקשורת, וכמעין "פיתרון ביניים" – קרעי החליט לנצל לרעה את סמכויותיו כשר התקשורת, ועשה כל שביכולתו כדי לגרום לכך שגם מועצת התאגיד תשותק, וגם שוועדת האיתור, שהיא הגוף שבאמצעותו ממנים חברים חדשים למועצה – תשותק אף היא.
בנוסף, השופטים גם הבינו שלקרעי אין שום כוונה "להתיישר", ולהבין שנגמרו המשחקים, ושהוא לא יכול להמשיך לפעול כדי להרוס במתכוון גוף ציבורי משיקולים פוליטיים.
לכן, ומי שיודע לקרוא פסקי דין "בין השורות" היה יכול להיווכח בכך בקלות, גרוסקופף בעצם הבהיר לקרעי שהוא לא מתכוון לאפשר לו להתחמק:
אומנם, לפי החוק שר התקשורת חייב לחתום על מינוי של חבר במועצת התאגיד כדי שהמינוי יכנס לתוקף. אבל, גרוסקופף גם קצב לקרעי לוח זמנים קצר מאוד, וגם קבע שכדי שקרעי לא יחתם על מינוי הוא צריך נימוק מאוד מאוד ספציפי – שכמובן לא יתקיים, בנסיבות העניין.
כל זה לא אומר שקרעי יחתום על המינויים, ולמעשה מיד לאחר שפסק הדין פורסם הוא הבהיר שלא יעשה זאת (👇).
אלא שגרוסקופף התכונן לזה, ולכן קבע כאמור מנגנון של פסק דין *חלקי* – כך שאם קרעי לא יחתום, העתירה תחזור לסיבוב נוסף, והפעם בג"ץ פשוט יקבע שהמינויים יכנסו לתוקף מכוח החלטה שיפוטית (בדומה למה שקרה בפרשת רינת סבן).
וגרוסקופף אף אמר לקרעי שאין טעם שהוא ינסה להתנגד למינויים חדשים למועצה, ושאם הוא יעשה זאת – בג"ץ לא יהסס להתערב, וגם לא יהסס "לעקוף" אותו אם הוא יעשה "שביתה איטלקית" (שוב, במתכונת של רינת סבן).
חשיבות נוספת שיש בפסק הדין היא אמירות נוקבות מאוד של גרוסקופף לגבי חשיבותו של השידור הציבורי במדינה דמוקרטית בכלל, ובחשיבות היותו עצמאי ובלתי תלוי בדרג הפוליטי בפרט.
גרוסקופף אף הוסיף ש-"פגיעה בערוצי תקשורת ישראלים, ובפרט בערוצי חדשות, עלולה להביא לפגיעה בזכות לחופש הביטוי של כלל הציבור בישראל", ו-"כך במיוחד, כשהפגיעה בעצמאות השידור הציבור נעשית על ידי גורמים פוליטיים".
כמו שכולכם יודעים, בפני בג"ץ מונחות גם עתירות נגד החלטת הממשלה לסגור את גלי צה"ל, נגד המינויים הפוליטיים למועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, ובכנסת יש כאמור שלל יוזמות חקיקה שנועדו להשלים את ההשתלטות הפוליטית על שוק התקשורת.
מבחינה זו, דבריו אלה של גרוסקופף, ופסק הדין כולו – בהחלט מרמזים שבג"ץ מתכוון לעמוד על המשמר בכל הנוגע ביוזמות של הממשלה להפוך את התקשורת בישראל לביביסטית. במילים אחרות, פסק הדין מאתמול בהחלט נותן "רוח גבית" לעתירות התלויות ועומדות, וכן לעתירות הצפויות נגד מהלכי החקיקה השונים, ככל שיושלמו.
הדבר האחרון שנעסוק בו הוא הכותרת של השרשור הזה, והדימיון המאוד לא מפתיע בין התנהלותו של שר התקשורת קרעי, כפי שהוא משתקפת מפסק הדין – לבין התנהלותו של שר אחר, הלא הוא שר המשפטים יריב לוין.
למעשה, מדובר בהתנהלות שהיא כמעט אחד לאחד:
בשני המקרים, נתניהו מינה את נאמניו לשרים במשרדים שעליהם הוא רוצה להשתלט פוליטית. את האובססיה של נתניהו לתקשורת אין צורך להציג, וגם את הרצון שלו להרוס את מערכת המשפט, בעקבות "תיקי האלפים", כולכם מכירים היטב.
בשני המקרים, השרים ניסו תחילה להשתלט פוליטית על הגופים שתחת משרדיהם – יריב לוין באמצעות "הרפורמה המשפטית", שהיתה אמורה לאפשר לקואליציה למנות שופטים ויועצים משפטיים כלבבה, ושלמה קרעי באמצעות מהלכים אחרים. כאשר זה לא הלך, שני השרים החליטו שהם עושים "ברוגז", ושבמקום לקדם את הגופים שעליהם הם אמונים – הם יפעלו כדי לחרב אותם.
וכך, יריב לוין "מייבש" את בתי המשפט, ופוגע בשירותים שכולנו מקבלים מהרשות השופטת; ושלמה קרעי "מייבש" את התאגיד, ופוגע באיכות המוצר שאנחנו מקבלים מהגוף שאמור לספק לנו שידור ציבורי.
ולמעשה, ידיו של קרעי וקולו של לוין הם בעצם בבואתה של ממשלת ישראל כולה:
לממשלה הזו לא אכפת מאזרחי המדינה, ולמעשה לא אכפת לה ממדינת ישראל. הדבר היחיד שאכפת לה ממנו זה שהיא תמשיך להיות הממשלה ונתניהו ראש הממשלה גם מחר בבוקר.
מבחינת שלמה קרעי, אם הוא לא מצליח להפוך את התאגיד לעוד ערוץ 14 – אז שלא יהיה תאגיד, ולעזאזל אזרחי ישראל.
מבחינת יריב לוין, אם הוא לא מצליח למנות בובות פוליטיות לתפקידי שפיטה – אז שבתי המשפט יקרסו, ולעזאזל אזרחי ישראל. לוין אפילו לא מתבייש לומר זאת בקולו.
ומבחינת בנימין נתניהו? נו, אתם לא צריכים אותי כדי לדעת מה הוא מעולל.
