כבר סיפרתי לכם, בטור מחודש יולי 2025 שבו מיחזרתי בפעם ה-2,462 את הלבנת אלימות נוער הגבעות ו-"הסברתי" לכם שאין דבר כזה "אלימות מתנחלים" – שאני גם חסיד גדול של ווטאבאוטיזם:
אם עניין מסוים הוא רע הראוי לגינוי, היא עניין רע הראוי לגינוי גם במקרים שפחות נוח לך לדבר עליהם. ובמילים פשוטות יותר, מי שממהר להזדעזע מול מקרה שמתאים לו להזדעזע ממנו, ובו בזמן מפהק בשעמום מול מקרה דומה אחר שמתאים לו דווקא להתעלם ממנו, מעיד קודם כל על עצמו.
היות שאני איש "ימין", "ערכי" ו-"אידיאולוגי" – אני כמובן לא סובל מהתופעה הזו. מבחינתי, אם משהו הוא רע – אז הוא תמיד רע, ולא משנה הנסיבות. אני לא צבוע כמו "האולפנים" ו-"השמאל".
והנה ההוכחה:
בטור שפירסמתי לפני כחודשיים וחצי, ביום 28.11.2025, יצאתי בשצף קצף נגד כתבה ששודרה בתוכנית "המקור" בערוץ 13, אשר כללה ראיון עם הנאשמים בפרשה הידועה כ-"הצתת הפחים".
פירטתי שם את עובדות כתב האישום, שמלמדות כמה המעשים המיוחסים לנאשמים הם חמורים (וכמובן, שמבחינתי מה שהפרקליטות טוענת בכתב האישום – זה קדוש, הרי אני לא צבוע ויש לי עמדות עקביות).
גם כתבתי על "חבריהם למחנה, ובהם עיתונאים ופוליטיקאים" שלא התייחסו לרגע אל האנשים הללו כאל עבריינים, אלא כאל "חבורה של שוחרי טוב שנקלעה לסיטואציה מכבידה של חקירות ומעצרים על לא עוול בכפה". בהמשך, לעגתי לנאשמים ולאחד מסנגוריהם שלא מבינים שהם פושעים, ושזה ממש כן אותו דבר כמו מקרים אחרים.
במסגרת תפקידי כעורך "מקור ראשון" הקפדתי כמובן – בניגוד ל-"תקשורת השמאל" החד-מימדית, לתת ביטוי למגוון דעות בנושא.
לכן, גם פירסמתי טור מאת "כתב המשפט" שלמה פיוטרקובסקי, שכתב אף הוא על הצביעות שב-"מסע התמיכה ב-'מציתי הפחים".
פיוטרקובסקי ציין מאמר מערכת בעיתון "הארץ", מאמר של משה גורלי שפורסם ב-"כלכליסט", ולמד מכך שיש "מסע הסברה מחבק ונמרץ" למענם. גם פיוטרקובסקי, למותר לציין, ציטט את עובדות כתב האישום כבסיס העובדתי לדיון.
אז איפה גיוון הדעות, אתם שואלים?
ובכן, פיוטרקובסקי טרח לציין שהמאבק בעניינם של הנאשמים התמקד בקריאה לשחרורם ממעצר. הטור שלי נכתב לאחר שהם השתחררו למעצר בית, ולכן התמרמרתי באופן כללי על התמיכה בהם.
בכל זאת, חשוב לגוון.
היות שכאמור אני אדם ישר כסרגל, ולא מבדיל בין רע לבין רע לפי האג'נדה הפוליטית שלי, אני רוצה להעניק את אותו יחס גם למי שמחבקים נאשמים אחרים – חיילי המילואים מ-"כוח 100", שהואשמו בהתעללות סדיסטית בעצור עזתי.
אני אזכיר, שאסור להתעלל בשום עצור, יהא החשד נגדו אשר יהא. אבל, בכל מקרה העצור המדובר לא היה מחבל נוח'בה, הוא לא השתתף בטבח ה-7.10, והיות שאני מקפיד לבקר תקשורת באופן חסר פניות – אני מוצא לנכון להעיר על הררי הפייק שפורסמו ביחס לכך על ידי חבריי לתקשורת "הימין". עוד לא קראתם את הביקורת הזו, אבל היא תגיע. מתישהו.
מכל מקום, עובדות כתב האישום בפרשה זו – שהן, כפי שראיתן, הבסיס העובדתי לדיון ושאין מקום לפקפק בהן – מלמדות שהנאשמים לקחו את העצור, כשהוא כפות ומכוסה בעיניו, והצמידו אותו לקיר, כשלצידם כלבה.
במשך 15 דקות תמימות, הנאשמים בעטו בעצור, דרכו עליו, עמדו על גופו, היכו אותו באלה, גררו אותו על הרצפה, הפעילו עליו "טייזר" והצמידו אליו את הכלבה. בשיאו של האירוע "אחד מהנאשמים דקר את עצור בעכוזו באמצעות חפץ חד, אשר חדר בסמוך לפי הטבעת של העצור, וגרם לו לקרע בדופן הרקטום שלו. לאחר מכן, אחד הנאשמים פקד על העצור להכניס לפיו אלה".
כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים, נגרמו לעצור שברים בשבע בצלעותיו, נקב בריאה, קרע ברקטום ושלל חבלות בגופו ובפניו.
אלה כמובן מעשים מאוד חמורים, ולכן יש להתייחס לאנשים שמואשמים בהם כאל עבריינים ופושעים. הרי אם זה היחס הראוי למי שהציתו מיחזוריות בירושלים – קל וחומר שזה היחס שיש לתת למי שפעלו בסדיסטיות חולנית בשליחותנו, כשהם לבושים במדי צה"ל.
לכן, אני אקדיש את הטור הזה – וגם את 53 הטורים הבאים לפחות – כדי לסקור בפניכם את אינסוף האייטמים, הציוצים, הראיונות, הכתבות והנאומים שגורמים שונים פירסמו בשבחם של הנאשמים בפרשה.
למה לא הפכו אותם? לקדושים מעונים, לנרדפים, לכאלה שנתפר להם תיק, לקורבנות מסע צייד של הדיפ-סטייט. אני כאמור לא מוכן שיעניקו יחס כזה לנאשמים. עד עכשיו, איכשהו פספסתי את כל זה והתעסקתי רק בחיבוק לנאשמים "קפלניסטים", והלבנתי את כל החשודים וכל הנאשמים מה-"מחנה שלי". אבל לא עוד. מעכשיו אני עקבי, ישר ולא מבדיל רע לבין רע.
ובמסגרת המסע שלי להחזיר עטרה ליושנה, ולגילוי עמוד השדרה שחשבתי שהתמוסס למחזור הדם שלי, אני גם מבקש לבקר באופן נחרץ ומיוחד אדם מסוים, שאומנם הוא לא חשוב כמו רן תגר או רביב דרוקר – אבל בכל זאת הוא חבר כנסת ואפילו יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט.
מציוץ שפורסם אתמול הסתבר לי ששמחה רוטמן מארגן "כנס הצדעה" לנאשמים במעשים החולניים, וטוען ש-"שמם הוכתם בעלילת דם נבזית".
אז אני מבקש לנצל את הבמה הצנועה הזו, לפנות למר רוטמן, ולומר לו בצורה הברורה ביותר: כפי שיצאתי באופן נחרץ נגד החיבוק שקיבלו "עצורי הפחים" – כך אני מבקש לגנות, לבקר, ללגלג ולהסתייג מהתמיכה שלך בנאשמים בהתעללות סדיסטית בעצור.
וזה ממש לא משנה שאני מדברר את המפלגה שאתה חבר בה בכלל, ואת מעשיך ודעותיך בפרט. הרי אני קלמן פאקינג ליבסקינד, ואצלי אין איפה ואיפה. אין מקרה שמתאים לי להזדעזע ממנו, כמו מציתי הפחים, ומקרה דומה שאני מהפק מולו בשעמום, כמו ההתעללות בשדה תימן.
ואם במקרה לא תקראו את כל זה בטור הקרוב שלי ביום שישי, תדעו שזה בגללכם.
