אתמול התפרסמה ההחלטה הראשונה בשאלת מעצרם של הנאשמים השונים בפרשות הברחת הסחורות לעזה. בפרשות הללו יש הרבה נאשמים, אבל רובכם מכירים אותן בגלל נאשם אחד, בשם בצלאל זיני.
בואו ננסה לעשות סדר (זה יהיה מייגע, אבל אין ברירה):
יש *שתי* פרשות של הברחת סחורות, שהן דומות מבחינת הנסיבות, אבל נפרדות זו מזו מבחינת המעורבים והמעשים. בכל פרשה הוגשו שני כתבי אישום נפרדים – האחד נגד הנאשמים שהודו והפלילו את חבריהם, והשני נגד אלה שהכחישו את החשדות נגדם (הפרקטיקה הזו, של פיצול כתבי האישום בין מפלילים לבין מופללים היא מאוד שגרתית).
הפרשה שבה כרוך עניינו של בצלאל זיני, ולכן זו שזוכה לתשומת לב ציבורית, היא הפרשה המאוחרת יותר מבחינת הגשת כתב האישום. לעומת זאת, הפרשה שבה ניתנה אתמול ההחלטה היא המוקדמת יותר, כלומר זו שזיני *לא* מעורב בה.
עם זאת, וכפי שתיכף נבין, ההחלטה לגבי הפרשה הראשונה בוודאי רלבנטית גם לגבי השנייה. או, במילים אחרות, כבר עתה אנו יכולים לשער, ולמעשה לדעת כמעט בוודאות, לאן נושבת הרוח גם ביחס לזיני.
אבל, לפני שנגיע להחלטה עצמה, יש להדגיש שכאשר מוגש הליך פלילי, באופן גס אפשר לומר שהוא מתפצל לשניים – ההליך העיקרי, וכל השאר. ההליך העיקרי פירושו הליך בירור האשמה, שבו שומעים עדים ובסופו בית המשפט מכריע האם הנאשם אשם או זכאי. לצד ההליך העיקרי, יש שלל הליכים צדדיים, וההליך הצדדי המוכר ביותר, וגם זה שמעניין אותנו הפעם – הוא הליך המעצר.
חשוב להבין שאלה הליכים *נפרדים*. השופט שדן בשאלת המעצר הוא לא השופט שדן בהליך העיקרי, ויש די הרבה הבדלים בין מה ששופט המעצרים דן ומכריע בו, לבין מה שמוכרע בהליך העיקרי.
נמשיך.
אז מה מהותה של ההחלטה מאתמול?
כאמור, ההחלטה הזו עסקה בבקשת הפרקליטות למעצרם עד תום ההליכים של הנאשמים בפרשה *הראשונה*. היא לא הכריעה שום דבר לגבי שאלת אשמתם או חפותם של הנאשמים – אלא "רק" לגבי מעצרם.
בגדול, כדי לעצור אדם עד תום ההליכים צריכים להתקיים שני תנאים "חיוביים" ותנאי "שלילי" אחד: צריך לקבוע שיש "ראיות לכאורה", צריך לקבוע שיש עילת מעצר, וצריך לקבוע שאין חלופה מתאימה.
כדי שבית המשפט יקבע שיש ראיות לכאורה, הוא צריך להשתכנע שבידי התביעה יש ראיות שקיים סיכוי סביר שיוכיחו את אשמת הנאשם. הראיות הללו כמובן יוגשו *בהליך העיקרי*, באמצעות עדים (כמו לדוגמה מה שמוכר לכם ב-"תיקי האלפים").
בשלב המעצר, בית המשפט לא מכריע לגבי המשקל של הראיות. למשל, ומאחר שכולם מתמקדים בעניינו של זיני, אז הראיה המרכזית נגדו היא הפללתו על ידי נאשם אחר, בעוד זיני עצמו מכחיש את הטענות נגדו. במצב כזה, כביכול צריך להכריע מי דובר אמת – הנאשם האחר או זיני. אלא שבשלב המעצר, בית המשפט לא נכנס לזה. זה יוכרע בהליך העיקרי.
מה ששופט המעצרים כן עושה זה בודק האם הראיות שהתביעה מבקשת להתבסס עליהן – הן אכן כאלה שהוא מעריך שיכולות להוכיח את האשמה בסופו של דבר. והבדיקה הזו רלבנטית גם מבחינה עובדתית, ולפעמים גם מבחינה משפטית. ומה בעצם ההבדל?
קודם כל, בית המשפט צריך להשתכנע שהתביעה מסוגלת להוכיח את *העובדות* שהיא טוענת בכתב האישום. למשל, את העובדה הנטענת לפיה נאשם מסוים הבריח סיגריות לעזה. זה משהו שתמיד נעשה בבקשות מעצר עד תום ההליכים (גם אם על דרך של הסכמה מצד הנאשמים).
לאחר מכן, בית המשפט עשוי לבדוק האם העובדות הנטענות, *בהנחה* שהן הוכחו – מבססות את סעיפי האישום שהתביעה מייחסת לנאשם.
כלומר, בית המשפט יכול לקבוע שאומנם יש ראיות לכאורה לכל העובדות שבכתב האישום, אבל שמבחינה משפטית – אין ראיות לכאורה לגבי עבירה מסוימת שהתביעה מייחסת לנאשם (מקרים מוכרים יחסית שבהם זה קרה: החלטות בתי המשפט המחוזי בעניין אלי פלדשטיין ובפרשת ירי הנורים בקיסריה).
וזו סוגיית המפתח בענייננו:
הנאשמים בשתי הפרשיות ויתרו למעשה על הניסיון לטעון שאין ראיות לכאורה לגבי *העובדות* הנטענות נגדם (שוב, זה לא אומר שהם מודים בעובדות בכל הנוגע בהליך העיקרי, אלא רק לעניין המעצר). הם גם לא טוענים שאין ראיות לכאורה לגבי מרבית העבירות המיוחסות להם.
מה שהם התמקדו בו זה בכך שאין ראיות לכאורה לעבירה הביטחוניות שבהן הם מואשמים, ובעיקר בנוגע לעבירה של סיוע לאויב במלחמה.
ומהחלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט גביזון) אתמול עולה שהוא קיבל את הטענות של הסנגורים, וקבע שאין ראיות לכאורה לעבירות הביטחוניות. המשמעות של זה היא שעילת המעצר שמיוחסת לנאשמים – שהיא עילת המסוכנות – נחלשת באופן ניכר (היות שהשרשורון הזה מספיק מסובך גם ככה, לא נסביר למה זו המשמעות).
במצב כזה, נסללה הדרך לשחרורם של הנאשמים, בשתי הפרשות – כולל זיני – לחלופת מעצר, אפילו ללא צורך בתסקיר מעצר מטעם שירות המבחן. אומנם, ההחלטה מאתמול היא רק לגבי הנאשמים בפרשה הראשונה, זו שזיני אינו מעורב בה – אבל היא בעצם מבשרת את העתיד גם לגבי הפרשה השנייה, משום שמדובר באותו שופט ובנסיבות עובדתיות מאוד דומות.
סביר להניח, שכאשר תהיה החלטה דומה גם בעניינו של זיני, ינתן האות לפתיחת קמפיין בנושא. כשזה יקרה, צריך להבחין בין שני תכנים שבוודאי יפורסמו:
אם מדובר בביקורת על כך שלא היה מקום לייחס לנאשמים, וביניהם לזיני, את העבירה של סיוע לאויב במלחמה – זו ביקורת לגיטימית, בטח כאשר היא גובתה על ידי בית המשפט. כאמור, הנאשמים לא זוכו מהעבירה הזו, אבל אמירה של שופט מעצרים שאין ראיות לכאורה – זו אמירה משמעותית.
לעומת זאת, אם מדובר בזעקות שבר על כך שהנה הוכח שזו "תפירת תיק", "עלילה", "אין ראיות", תיקים שקרסו ושאר בולשיט – אז תדעו שמדובר בשופר ובשקרים.
כי כאמור, בשלב זה אין בעצם מחלוקת לגבי כל *העובדות* שנטענו בכתב האישום – אלא רק לגבי המשמעות המשפטית שלהם, וגם זה רק לגבי השאלה האם זה מבסס גם עבירה ביטחוניות, ובעיקר את העבירה החמורה של סיוע לאויב במלחמה, או "רק" שלל עבירות אחרות.
