הזיכרון האנושי המתעתע

במסגרת ציון 20 שנה להתנתקות, חזר קלמן ליבסקינד להרגל מוכר ואהוב שלו – התקרבנות שבמרכזה טענות לפיהן המוחים נגד ההתנתקות "נרדפו" על ידי מערכת המשפט.
לטענה הזו יש שתי פנים: האחת, כיצד החמירו עם המוחים; והשנייה, כיצד הקלו עם המוחים נגד "הרפורמה".

לגבי החלק הראשון, קלמן שלנו ממחזר שוב ושוב, כבר שנים, "רשימת מכולת" של הליכים משפטיים – תוך סילוף העובדות – שלשיטתו מלמדים כיצד מערכת המשפט "התנכלה" למוחים.
אבל על הרשימה הקבועה הזו כבר כתבתי (👇), ולכן אפשר לדלג לחלק השני – כלומר לקיפוח הנורא של המוחים אז לעומת המחאה כיום.

– התנתקות מהאמת –
 
בטור התעמולה השבועי שלו, חזר קלמן ליבסקינד לאובססיה הגדולה ביותר שלו – ההתנתקות.
 
מידי שנה-שנתיים, קלמן ממחזר הטור הזה, שכולל "רשימת מכולת" של אירועים, שהגיעו לפתחו של בית המשפט העליון, ואשר לשיטתו של קלמן מוכיחים את "דריסת זכויותיהם" של מתנגדי ההתנתקות. >> pic.twitter.com/tI6jwUB0Na

— Or Carmi • אור כרמי (@orcarmi) August 2, 2025

בשרשור הזה ננסה תחילה לסקור כמה אירועים שהתרחשו במסגרת המחאה נגד ההתנתקות, שאין להם אח ורע במחאה נגד "הרפורמה". אלה אירועים שקלמן שכח, או שכהרגלו סילף את עובדותיהם.
לאחר מכן, נציג עוד כמה היבטים של הטיפול המשפטי באותם מוחים, שלא בדיוק מלמדים על כך שמדובר במגזר מקופח ונרדף.

נתחיל.
קודם כל, נשוב ונזכיר, שבמסגרת המחאה נגד ההתנתקות התבצעו שני פיגועי טרור יהודי, שבכל אחד מהם נרצחו ארבעה בני אדם.
למעשה, באותה מחאה נרצחו יותר אנשים מאשר בכל התפרעויות אוקטובר 2000 ושומר החומות גם יחד – שני אירועים שגם אליהם קלמן אובססיבי, ונקדיש להם שרשור נפרד.

אבל נניח לשני האירועים הקיצוניים שבהם נרצחו אנשים כדי למנוע את יישום התוכנית, ונעבור למשהו שליבסקינד מנופף בו בלי סוף – ההנחיה כביכול של היועמ"ש דאז מזוז להאשים "חוסמי כבישים" בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שעונשה עד 20 שנות מאסר.
האם בפועל "חוסמי כבישים" נענשו כך?

נתחיל במקרה שבו נאשם ונאשמת הורשעה בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בכך שבשעות אחר הצהריים, ובעת שכביש החוף היה עמוס וסואן, הם שפכו דלק על צמיגים, הנאשם ניסה להשליך צמיג בוער למרכז הכביש (הסואן והעמוס, כן?), בעוד הנאשמת הציתה אבוקה וניסתה להבעיר את שאר הצמיגים.

מדובר, כמובן, במעשים שהקימו סכנת חיים ממשית.
אבל ביהמ״ש המחוזי השית עליהם – תחזיקו חזק – רק 6 חודשי מאסר. בית המשפט העליון אפילו קיבל את הערעור, וקבע שהעונש יבוצע בדרך של עבודות שירות.
20 שנות מאסר? זה קיים רק בכותרות ובטורים של קלמן.
רוצים דוגמה נוספת ודומה מאוד? קדימה:

שני נאשמים בגירים הורשעו בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בכך שביקשו לחסום את נתיבי איילון.
הם הניחו צמיגים על הכביש, שפכו עליהם "חומר שומני ודליק", וניסו להציתם באמצעות לפיד.
גם הפעם, אין טעם להרחיב לגבי הסכנה הרבה. העונש שוב הסתכם בשישה חודשי עבודות שירות בלבד.

נעבור לעוד מקרה דומה, הפעם בעניינם של שני קטינים, שהורשעו גם הם בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.
שני הנאשמים, יחד עם אחרים, פרצו לכביש גבה, שהיה עמוס בתנועה, הניחו מזרונים על הכביש והציתו אותם בזמן שרכבים נסעו בו.
העונש שהושת עליהם היה… 200 שעות התנדבות, אפילו ללא הרשעה.

המדינה ערערה לבית המשפט העליון, שקיבל את הערעור – אבל הסתפק בהרשעת הנאשמים, ולא החמיר את העונש.
בקיצור, לא 20 שנות מאסר, ואפילו לא יום אחד של מאסר, אלא 200 "שעות התנדבות" (של"צ). ואל תדאגו – גם ההרשעה של שני הנאשמים לא האריכה ימים, והיא נמחקה מהמרשם, אבל על כך נדבר בהמשך.

כעת, בואו נעיף מבט על עניינו של נאשם שהואשם בכך שבמהלך אירועי "שומר החומות" הוא ואחרים חסמו את כביש 6 באמצעות "צמיגים שהונחו על הכביש ובהמשך הובערו". כתוצאה מחסימת הכביש, מספר משאיות שנסעו בו נאלצו לעצור.
הנאשם הורשע בהסדר טיעון בעבירה של פזיזות באש, ולא בסיכון חיי אדם.

כלומר, הנאשם הזה הורשע בסופו של דבר בעבירה שעונשה עד שלוש שנות מאסר, ולא בעבירה שעונשה עד 20 שנות מאסר.
אבל, אותו נאשם – כמובן ממוצא ערבי – נידון דווקא ל-14 חודשי מאסר בכלא. ערעורו נדחה, גם בשל "שיקולי ההרתעה והמדיניות הנוהגת בקשר למקרים ומעשים שאירעו בתקופת 'שומר החומות'".

שימו לב: כל מה שיוחס לנאשם זה הנחת צמיגים. הוא לא הצית או ניסה להצית אותם ולא השתתף בשום דבר אחר.
כלומר, מעשים חמורים יותר גררו עונשים קלים יחסית לנאשמים יהודים בתקופת המחאה נגד ההתנתקות, ומעשה קל יחסית הביא לעונש מחמיר של 14 חודשים בכלא לנאשם ערבי בתקופת "שומר החומות".

נמשיך למשהו אחר:
תכירו את מתניה עולמי, שהורשע בכך שהיה חלק מחבורה שהכינה באופן מחתרתי עשרות קילוגרמים של "נינג'ות", כלומר דוקרנים שנועדו לפיזור על כביש, במטרה לפנצ'ר צמיגים.
עולמי, שהיה היחיד מבין עשרת הנאשמים ששיתף פעולה עם רשויות החוק, הודה בסכנה הפוטנציאלית העצומה.

בקיצור, מדובר בחוליית טרור לכל דבר, שתכננה פיזור של אינספור "נינג'ות" על כבישי ישראל – פעולה שהיתה יוצרת סכנה עצומה, נזק גדול – והיתה מקשה מאוד על כוחות הביטחון לחלץ את הרכבים. זכור לכם ש-"הקפלניסטים" עשו משהו דומה?
העונש שהושת על עולמי היה שלושה חודשי עבודות שירות בלבד.

כעת נציג את אליהו לפיד, שבמטרה למנוע את מימוש תוכנית ההתנתקות – שפך חומר דליק ליד אוטובוס מונע שבתוכו חיילים, הצית לפיד וקרב את הלפיד לחומר שאותו שפך. מעשיו הופסקו משום שחיילים השתלטו עליו.
אם לפיד היה ערבי, ליבסקינד היה אומר שרק בנס נמנע פיגוע נגד אוטובוס מלא בחיילים.

בגזר הדין, לפיד לא הורשע, והושתו עליו 400 שעות עבודה לתועלת הציבור.
מעשה דומה, שאם היה מבוצע על ידי ערבי היה מוגדר פיגוע, ביצע הדר תעסה.
ביולי 2005 תעסה הגיע למחסום ואיים על החיילים שאיישו אותו – ואז "המשיך בנסיעה לעבר החיילים, והפגיעה בהם נמנעה הואיל והספיקו לקפוץ הצידה".

העונש שהושת על תעסה היה 3 חודשי עבודות שירות בלבד, ופסילת רישיון נהיגה למשך 3 חודשים. בערעור לבית המשפט העליון, אפילו העונש הזה הוקל – ופסילת הרישיון בוטלה.
יש עוד המון מקרים דומים, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה: בכל המחאות נגד "הרפורמה" לא היה שום דבר שאפילו התקרב למקרים הללו.

אם קלמן ושות' רוצים להמשיך להתבכיין על "הרדיפה" כלפי המוחים נגד ההתנתקות, לעומת האכיפה הבררנית כלפי המוחים נגד "הרפורמה" – שיתכבדו ויציגו מקרים שבהם "הקפלניסטים" ביצעו מעשי רצח, פיזור נינג'ות, סיכון ממשי לרכבים, ניסיון הצתת אוטובוס מלא חיילים, ניסיון דריסת חיילים וכו'.

וכמובן, שעוד לא דיברנו על אינספור מקרים שבהם מוחים נגד ההתנתקות התעמתו אקטיבית עם שוטרים ועם כוחות הביטחון, וכאשר נעצרו – העדיפו לא לשתף פעולה, לשתוק ולסרב להזדהות.
בהרבה מאוד מקרים – רבים מידי – בגירים וקטינים שהו זמן מיותר לגמרי במעצר, רק משום שראו ברשויות המדינה כאויב.

טרם סיום, נעבור למשהו אחר, שמשום מה קלמן לא עסק בו אף פעם – והוא הצ'ופרים המשפטיים הייחודיים וחסרי התקדים שקיבלו המוחים נגד תוכנית ההתנתקות.
כבר בשנת 2006 הכריז היועמ"ש המושמץ מזוז – בשיתוף פעולה עם הסניגוריה הציבורית – על מדיניות מקלה מאוד בנוגע לבקשות לעיכוב הליכים.

בנוסף, הוחלט להימנע מהגשת כתבי אישום לגבי חשודים ללא עבר פלילי ובעבירות שאינן חמורות. משרד המשפטים גם תמך במתן חנינות פרטניות, שניתנו בכ-70 (!) תיקים.
בדו"ח השנתי של הסניגוריה הציבורית לשנת 2005, הסניגוריה בעצמה כתבה שחלק גדול מהבקשות התקבלו, או שהמדינה חזרה מכתבי האישום.

את כל זה, קלמן שכח לספר לכם.
אבל, כל הצ'ופרים המשפטיים האלה לא הספיקו, ובשנת 2010 הכנסת חוקקה חוק מיוחד לכבוד המוחים נגד ההתנתקות – חוק חנינה, שאין לו אח ורע בתולדות מדינת ישראל.
החוק הזה הפסיק הליכים שעדיין התנהלו, וגם מחק את הרישום הפלילי של מי שהורשע בעבירות לא חמורות.

זאת אומרת, שלא זו בלבד שבמסגרת המחאה נגד ההתנתקות היו הרבה אירועים אלימים ששום דבר במחאה נגד "הרפורמה" לא התקרב אליהם, ולא זו בלבד שהענישה היתה מקלה מאוד – אלא שחלק גדול מההליכים בכלל הופסקו, ואלה שלא נמחקו באמצעות חוק חנינה שנחקק אך ורק לכבודם של המוחים נגד ההתנתקות.

יכול להיות שקלמן באמת מאמין שהמוחים נגד ההתנתקות היו מנומסים – ולמרות זאת הם "נרדפו", "דוכאו" ו-"נרמסו".
אלא שלמרבה הצער, מדובר בזיכרון אנושי מתעתע. הטיפול המשפטי במוחים, כפי שהעובדות מוכיחות, היה דווקא קל יחסית. בטח בהשוואה למקרים אחרים שקלמן מאוד אוהב – אבל על כך, בפעם הבאה.

קישורים למסמכים המלאים:
supremedecisions.court.gov.il ↗supremedecisions.court.gov.il ↗supremedecisions.court.gov.il ↗
gov.il ↗
שאר המסמכים הופיעו במלואם כתמונות בתוך השרשור.
ושישובו כבר החטופים🎗️