למי שלא מעודכן, ביום 18.6 התקיים הדיון הראשון בעתירות, בהרכב של סולברג, כנפי-שטייניץ ורונן. בתום הדיון, השופטים הודיעו – בעל פה – שהם מתכוונים להוציא צו על תנאי ביחס לטענות הנוגעות בפגיעה בחשאיות ההצבעה בכנסת, והציעו שהכנסת תחליט "מיוזמתה" לקיים הצבעה חוזרת, ללא צורך בהכרעה שיפוטית.
שלא במפתיע, הכנסת – כלומר אמיר אוחנה, כלומר בנימין נתניהו – דחתה את ההצעה. לפיכך, השופטים אכן הוציאו צו על תנאי, וקבעו שהדיון השני יתקיים בפני הרכב מורחב של חמישה שופטים. להרכב "המקורי" צורפו כמקובל שני השופטים הוותיקים שלא ישבו בו, שהם עמית וברק-ארז, וכך הגענו עד הלום.
למיטב הבנתי והערכתי, הדיון שיתקיים ביום ראשון לא צפוי לחדש שום דבר לעומת הדיון שכבר התקיים. כמאמר החברים של נטאשה, נאמר כבר הכל, ואין מה להוסיף. בהתאם, אלא אם כן יקרה משהו מאוד בלתי צפוי, התוצאה תהיה שבג"ץ יהפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט, ויפסול את בחירתו של ראבילו לתפקיד מבקר המדינה.
בהנחה שזה יקרה, הכדור יעבור אל הכנסת – כלומר אל אמיר אוחנה, כלומר אל בנימין נתניהו – שתצטרך להחליט מה היא רוצה: האם להשאיר את ישראל ללא מבקר מדינה החל מיום 4.7.2026, אז אנגלמן יסיים את כהונתו; או האם לכבד את פסק הדין ולקיים בחירות חוזרות.
אני מעריך, שנתניהו יעדיף לקיים בחירות חוזרות, כדי שמקורבו ראבילו יוכל להתמנות לתפקיד. על הסיבה שלדעתי זה כל כך חשוב לנתניהו – נדבר בפעם הבאה.
