אתמול פורסם פסק הדין של בג"ץ בדיון הנוסף בעניין אופן מינוי נציב שירות המדינה הבא.
לדעתי, מדובר בפסק דין שחשיבותו חורגת הרבה מעבר לסוגיה הספציפית שהוכרעה. בואו ננסה להסביר בקצרה מה נפסק, ואז להבין – יותר בהרחבה – מה הסיפור האמיתי.
נתחיל מהעניין עצמו, כלומר על מה בכלל המהומה. הפעם נעשה את זה בתמצית, כי תאמינו או לא – זה לא העיקר.
נציב שירות המדינה הוא תפקיד שחלקכם אולי לא מכיר – אבל יש לו הרבה מאוד סמכויות, בדגש על ניהול ההון האנושי בשירות המדינה, ויכולת להשפיע על מינויים ופיטורים של עובדי המדינה.
בעשורים האחרונים, נציבי שירות המדינה השונים מונו באמצעות "ועדת מינויים":
ראש הממשלה בוחר מועמד שהוא מבקש למנות לתפקיד, ואז מתכנסת ועדה שבוחנת את התאמת המועמד לתפקיד. החשוב לענייננו הוא שהוועדה הזו בוחנת *רק* את אותו מועמד.
בהתאם, הממשלה החליטה שכך ימונה גם הנציב הבא.
נגד החלטת הממשלה הזו הוגשו עתירות, שהטענה המרכזית בהן היתה שאי אפשר למנות את נציב שירות המדינה הבא באותה דרך, כלומר באמצעות ועדת מינויים – אלא שיש לעשות זאת *בהליך תחרותי*.
כלומר, הטענה היא שצריך הפעם לקיים הליך שמאפשר לכל מי שרוצה להגיש מועמדות לתפקיד לעשות כן.
לאחר שכל מי שרואה עצמו מתאים יגיש מועמדות – תתכנס ועדה שתבחר את המועמד המתאים ביותר, ותמליץ לממשלה למנות אותו. כלומר, ההבדל המרכזי לעומת בחירה באמצעות ועדת מינויים היא שכאן הוועדה תבחן מועמדים רבים, ולא רק את המועמד שראש הממשלה יביא בפניה.
היועמ"ש החליטה לתמוך בעמדת העותרים.
במאי 2025 בג"ץ *קיבל* את העתירות, בדעת רוב של עמית וברק-ארז כנגד סולברג, וקבע כי יש על הממשלה חובה למנות את נציב שירות המדינה באמצעות הליך תחרותי.
הממשלה לא ויתרה, וביקשה לקיים דיון נוסף בפני הרכב שופטים מורחב. הבקשה התקבלה, הדיון התקיים בספטמבר – ואתמול פורסם פסק הדין.
שני השופטים שצורפו להרכב – מינץ ווילנר – הצטרפו לעמדתו של סולברג, כך שדעת המיעוט שלו הפכה לדעת רוב. המשמעות היא שנקבע, ברוב של 3:2, שאין על הממשלה חובה למנות את הנציב הבא בהליך תחרותי, ושהיא רשאית למנותו באמצעות מנגנון של ועדת מינויים.
בגדול, ההנמקה של דעת הרוב היתה פשוטה:
סעיף החוק הרלבנטי קובע כי "הממשלה תמנה נציב שירות המדינה; על מינויו לא תחול חובת המכרז".
מכאן, שהמחוקק נתן בידי הממשלה שיקול דעת רחב כיצד למנות את נציב שירות המדינה, ומלשון הסעיף אף עולה במפורש שהמחוקק פטר את הממשלה מהחובה לקיים הליך של מכרז – שהוא כמובן הליך תחרותי.
בנוסף, וכאמור לעיל, כל הנציבים שמונו עד כה – לא מונו בהליך תחרותי, וכל מינויי הנציבים בעשורים האחרונים נעשו באמצעות ועדת מינויים. אז מה פתאום עכשיו לא רק שצריך לשנות את אופן המינוי, אלא שיש *חובה משפטית* לשנות אותו?
ואם אין די בכך – אז אפילו יש פסק דין של בג"ץ משנת 2011.
בפסק דין זה בג"ץ דחה פה אחד – בהרכב שעמית ישב בו – עתירות כמעט זהות לענייננו. גם אז, הטענה היתה שצריך למנות את נציב שירות המדינה באמצעות הליך תחרותי, ושאין די בוועדת מינויים.
אלא שבג"ץ דחה את העתירה בפסק דין קצר וקבע שיש לממשלה סמכות למנות נציב בדרך של ועדת מינויים.
בקיצור, דעת הרוב – ועמדת הממשלה – נתמכת גם בלשון החוק, גם בהיסטוריה הקרובה והרחוקה, וגם בפסק דין של בג"ץ.
אז אפשר כמובן לטעון שמוטב שהנציב הבא ימונה בהליך תחרותי, כך שהמועמד הטוב ביותר יבחר – אבל אין מקור בדין שמאפשר לקבוע שפתאום יש *חובה משפטית* לקיים הליך שכזה.
עד כאן, ותאמינו לי שזה היה תמציתי, על פסק הדין. מכאן, כל מה שייכתב הוא דעתי ופרשנותי בלבד.
האופן שבו אני מציע לנתח את פסק הדין – היא במה שמכונה "ניתוח ריאליסטי". לשיטתי, השיקולים המשפטיים, שהם בדרך כלל הדבר החשוב – לא היו במוקד, ולא הם שהכריעו. המחלוקת "האמיתית" היתה אחרת.
כדי שלא לייגע יותר מידי – נתמקד בחוות הדעת שכתבו מינץ וסולברג מצד אחד, שקיבלו את עמדת הממשלה, ועמית מהצד השני, שצידד בעמדת היועמ"ש.
אם ננסה לתמצת את גישתו של מינץ, הרי שמדובר בהנמקה שמרנית קלאסית:
השאלה אינה מה הדין הרצוי. השאלה היא מה הדין המצוי – והתשובה היא פשוטה למדיי.
התשובה היא שהדין לא השתנה:
אם בעשרות השנים האחרונות הממשלות השונות מינו נציב שירות מדינה באמצעות ועדת מינויים, אז אי אפשר לקבל את הטענה שפתאום יש חובה למנות בדרך אחרת.
הרי החוק לא השתנה, ובג"ץ בעצמו כבר פירש את הסעיף הרלבנטי בשנת 2011, וקבע שאין דופי בשיטה של ועדת מינויים.
מינץ אמר לעמית וליועמ"ש: אני מבין שאתם חוששים שהממשלה, כלומר נתניהו, יעשו שימוש לרעה בסמכות שלהם, וימנו נציב פוליטי. אבל אני, מינץ, חושב שהדין צריך להיות אחיד ל-"כל ממשלה, יהא הרכבה אשר יהא ותהיינה דעותיה אשר תהיינה".
החשש שלכם מהממשלה הזו לא מצדיק את הפיכת הדין על פניו.
אולי תטענו כלפיי שאני מבצע "עצימת עיניים כלפי המציאות המתרחשת". אבל אני לא מוכן להפוך את הכללים המשפטיים "לכאלה שניתן לשנות ולעצב בהתאם לנסיבות".
כי אם כל ממשלות העבר היו יכולות למנות נציב בצורה מסוימת, אז גם הממשלה הזו יכולה – ואני לא אעוות את הדין כדי להגיע לתוצאה אחרת.
סולברג מצידו הוסיף, במעין התרסה:
הפעם, מי שניסתה לשנות את כללי המשחק תוך כדי משחק – זו לא הממשלה, אלא היועמ"ש. הממשלה ביקשה ללכת בתלם שבו הלכו כל ממשלות העבר.
אז מאיפה שאבת את, היועמ"ש, את התעוזה לקבוע שהליכה בדרך חרושה שכזו הופכת פתאום לבלתי חוקית, עד שלא ניתן להגן עליה?
חרגת מסמכותה, גבירתי היועמ"ש.
מילא שאת לא מסכימה להגן על הממשלה בכל צעד ושעל. זה גם בסדר שכאשר הממשלה מבקשת לעשות מהפכות, את מציגה עמדה שונה. אבל בסוף, התפקיד שלך הוא לייצג את הממשלה.
אז איך אפשר לקבל מצב שאת לא מוכנה להגן על ממשלה שרוצה לפעול כפי שפעלו כל ממשלות העבר?
בקיצור, מינץ וסולברג אמרו שכל הסאגה סביב אופן מינוי הנציב הבא היתה – ונותרה – מופרכת:
החוק ברור, ההיסטוריה ידועה, יש תקדים של בג"ץ, והממשלה פעלה לפי כל אלה. אז מה אתם רוצים, שפתאום נהפוך את הכל? מה קרה שבשנת 2026 אי אפשר לעשות את מה שעשו במשך עשרות שנים? מה זה השיגעון הזה?
התשובה של עמית היתה:
חברים יקרים, אם אתם רוצים לשחק בנדמה לי, ולגלגל עיניים כאילו זה עוד עתירה שגרתית לבג"ץ, שכדי להכריע בה צריך לפתוח את המחברות ולבדוק מה כתוב בחוק, ואם יש תקדים רלבנטי, ולחשוב שהממשלה והעומד בראשה ישתמשו בסמכויות שלהם למען המדינה – תעשו את זה לבדכם.
אני, עמית, לא מוכן. אני מישיר מבט לעבר המציאות. אני לא אשב פה ואנתח באיזמל מנתחים מערכת נסיבות כאילו הכל כרגיל, וכאילו אנחנו חיים במנותק מהסערה שמתחוללת בחוץ.
ראש הממשלה עושה מה שהוא רוצה. הוא מפטר וממנה בלי אבחנה, מחליף תפקידים בין שרים, מעביר יחידות וסמכויות כרצונו. הכל.
ראש הממשלה מנקז אליו עוד ועוד כוח, ומוכיח במעשיו שהוא מנצל זאת לא כדי להיטיב עם כלל אזרחי המדינה – אלא כדי לצבור עוד כוח.
לא בכדי, מי שייצג אותו בפנינו רק דיקלם שוב ושוב כמה חשוב שהנציב שיבחר יגשים את "המדיניות" של הממשלה – אבל לא נתן שום הסבר באיזו מדיניות לעזאזל מדובר.
אז קאט דה בולשיט:
נתניהו רוצה לבצע מינוי פוליטי של נציב שירות המדינה, נציב שיהיה נאמן לו וישרת אותו, כדי להשתלט באופן מוחלט על מינויים בשירות המדינה. כל הכוח של הרשות המבצעת, שממילא שולטת שליטה מוחלטת גם ברשות המחוקקת – הולך ומתרכז אצל אדם אחד, שעל פיו יישק דבר. כל דבר.
אז אתם שואלים אותי מה השתנה?
התשובה היא שהמציאות השתנתה. אם הממשלה הזו, בדגש על העומד בראשה, היתה מתנהלת כמו ממשלה נורמלית – אז באמת לא היתה שום בעיה עם מינוי נציב בוועדת מינויים. לכן גם לא היתה בעיה כזו ב-2011.
אבל הממשלה הנוכחית אינה נורמלית, ולכן המציאות אינה נורמלית.
התפקיד שלנו, כשופטים, הוא קודם כל לשמור על ספינת הדמוקרטיה השברירית, ולמנוע ממנה מלטבוע.
אתם רוצים להמשיך לנגן על הטיטאניק כאילו הכל כרגיל? אני לא יכול למנוע מכם.
אבל אם הקברניט משתמש בסמכותו להכווין את הספינה, ומוביל אותה לעבר שרטון – אני אעשה כל שביכולתי כדי למנוע זאת ממנו.
קישור לפסק הדין המלא:
