ביממה האחרונה, פיד הטוויטר שלכם סוער מדיונים סביב השאלה האם קטאר נחשבת כ-"מדינת אויב".
השאלה הזו היא קודם כל שאלה ציבורית-מדינית, אבל ביחס לכך שכל אחד יחליט לעצמו. בואו ננסה לענות על השאלה הזו מבחינה משפטית – וזה הרבה פחות פשוט ממה שנדמה לכם.
לפני שנתחיל, ובהתקשר לכך, אציין שאת הדברים שיכתבו להלן – אני כותב בזהירות ובהסתייגות, משום שלא מצאתי תימוכין יציבים מספיק על מנת להתבטא בביטחון. בהתאם, ככל שמי מהקוראים מוצא מידע שאני לא מצאתי – אשמח מאוד לתיקונים.
ומכאן לגוף העניין – כיצד הדין בישראל מגדיר מי הוא "אויב"?
ככל שהצלחתי לבדוק, אין הגדרה אחת למונח הזה, שממנה אפשר גם לגזור מי הן המדינות אשר נחשבות כ-"מדינות אויב".
במילים אחרות, אם אתם מחפשים פירסום מוסמך מטעם הממשלה או הכנסת שקובע רשימת מדינות שהן "מדינות אויב" – אני חושש שאתם עומדים להתאכזב.
אז איזה הגדרות בכל זאת קיימות?
אם מחפשים בכל זאת רשימה של מדינות, אפשר למצוא כזו בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות, שם נקבע כי אסור לצאת מישראל ללבנון, סוריה, מצרים, ירדן, סעודיה, עיראק, תימן ואיראן (וגם לאיו"ש ולעזה).
אבל, אי אפשר לראות ברשימת המדינות הזו כרשימה של "מדינות אויב", וזאת מכמה טעמים פשוטים.
ראשית, משום שהחוק אומנם קובע איסור יציאה מישראל למדינות הללו, אבל הוא ממש לא מגדיר אותן כ-"מדינות אויב".
שנית, עיניכם הרואות שאף על פי שישראל חתמה הסכמי שלום עם מצרים וירדן – הן עדיין כלולות ברשימה (איסור היציאה אליהן "בוטל" בהיתר כללי של שרי הפנים לאחר הסכמי השלום).
ושלישית, ועוד נחזור לכך, בכל מקרה קשה לטעון שמדובר ב-"רשימה סגורה", כלומר שרק מדינה שנכללת ברשימה זו היא בגדר ״מדינת אויב״.
למשל, האם לוב – ודאי בעידן קדאפי – לא היתה "מדינת אויב"? האם איראן שלפני המהפכה של חומייני היתה "מדינת אויב"?
לכן, החוק הזה לא פותר לנו את הבעיה.
החוק הבא, שהוא בעצם פקודה שירשנו מהמנדט הבריטי, הוא פקודת המסחר עם האויב. להבדיל מהחוק למניעת הסתננות, כאן כבר יש לנו התייחסות למונח "אויב" ואפילו למונח "ארץ אויב".
בגדול, משתי ההגדרות הקבועות בפקודה אפשר ללמוד ש-"מדינת אויב" היא כזו אשר איתה ישראל נמצאת "במצב מלחמה".
נשמע מבטיח, נכון? אבל כאן מתחילות הבעיות.
קודם כל, אין בחוק הזה הגדרה ברורה למונח "מצב מלחמה". האם מדובר במדינות שישראל "הכריזה עליהן מלחמה"? האם פשוט מדובר במדינות שאין לנו יחסים אחרים איתן?
על הבעיה הזו היינו אמורים להתגבר באמצעות סמכות שניתנה לשר האוצר לקבוע "ארץ אויב".
באתר האינטרנט של משרד האוצר, בדף שעוסק בדיוק בכך, נכתב באותיות מודגשות כי "מדינות האויב לצורך הפקודה הן איראן, עירק, סוריה ולבנון".
אלא שאף על פי שחיפשתי ככל יכולתי – לא מצאתי שום מסמך רשמי (כלומר צו חתום שפורסם ברשומות) מטעם שרי האוצר לדורותיהם אשר הגדירו את הרשימה הזו.
מה שכן יש זה צו משנת 2011, שנחתם על ידי שר האוצר דאז, יובל שטייניץ, המתייחס לאיראן ומגדיר אותה כ-"אויב".
מצד, מאז שנת 2003, מוציאים שרי האוצר שלנו "שרשרת" של צווים זמניים אשר מחריגים את עיראק מתחולת הפקודה, כך שהיא אינה "אויב".
צווים לגבי כל שאר "מדינות האויב" – לא מצאתי.
מכל מקום, אף בהנחה שאי שם נמצאים צווים המגדירים באופן מסודר את ארבע המדינות הנ"ל כ-"מדינות אויב" לצורך פקודת המסחר – עדיין לא פתרנו את הבעיה שלנו.
למה?
ראשית, כי הרשימה הזו חסרה מאוד. מה לגבי סעודיה ותימן? מה עם סודן שאירחה את ועידת חרטום המפורסמת? מה עם איראן לפני 2011?
שנית, כי הפקודה הזו – כמה מפתיע – מדברת רק על סחר.
יכול להיות, שמטעמים כאלה ואחרים המחוקק ירצה לאפשר סחר עם מדינה, אשר מכל היבט אחר תיחשב כ-"מדינת אויב".
במילים אחרות, עצם זה שאין איסור על סחר עם מדינה כלשהי – עדיין לא מחייב מסקנה שהיא לא נחשבת כ-"מדינת אויב".
הגדרה דומה מאוד לזו שקיימת בפקודת המסחר עם האויב נוכל למצוא גם בפקודת היבוא והיצוא. מאחר שאין בה הרבה חידושים, לא נרחיב לגביה.
מכל מקום, הדבר החשוב לגבי שתי הפקודות הללו הוא שההגדרה שלהן את המונח "מדינת אויב" – היא הגדרה די עמומה וגמישה, שבעצם מחליפה מונח אחד במונח אחר.
אם אנחנו רוצים להימנע מסחר, ייבוא וייצוא עם "מדינת אויב" – עלינו לקבוע אילו מדינות נמצאות ב-"מצב מלחמה" עם ישראל. וכאמור, קשה לקבוע בנחרצות איזה מדינות נמצאות, או היו בעבר, ב-"מצב מלחמה" איתנו (אך כמובן שיש הרבה מקרים מובהקים, לכאן או לכאן).
וכעת, בואו נסבך את המצב עוד יותר.
החוק החשוב ביותר שבו נמצאת הגדרה ל-"אויב" הוא חוק העונשין, שהוא כידוע החוק המרכזי לגבי המשפט הפלילי במדינת ישראל.
חוק העונשין מגדיר מספר עבירות הכרוכות ב-"אויב", ובראשן סיוע לאויב במלחמה, שירות בכוחות האויב ומסירת ידיעה לאויב.
ועוד לפני כן, החוק מספק הגדרה למונח "אויב".
לפי ההגדרה הזו, "אויב" הוא "צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל או מכריז על עצמו כאחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צבאיות ובין שאינן" (וגם ארגון מחבלים, אבל זה לא מענייננו כרגע).
בקיצור, ההגדרה הזו רק מסבכת אותנו עוד יותר ממה שהסתבכנו ממילא.
בהגדרה זו, אין משמעות ל-"הכרזת מלחמה" פורמלית, וגם לא צריך שיהיו "חילופי מהלומות" צבאיים. מספיק, למשל, שצד "יקיים מצב מלחמה" או יכריז שהוא מקיים מצב כזה – ומדובר באויב.
מכוח הגדרה זו, כעת אין לנו שום בעיה לקבוע שלוב בעידן קדאפי היתה אויב, או סודן בימים שאירחה את ועידת חרטום.
וכעת אתם אומרים לקפוץ ולטעון – רגע אחד. מדובר בדין פלילי, ובעבירות חמורות ביותר. אז אם ההגדרה היא כל כך עמומה ורחבה, איך אדם יכול לדעת האם המדינה שאיתה הוא בא במגע היא "אויב"?
הגדרה כזו פותחת פתח למצב שבו אדם יחשוב הוא מתנהל מול מדינה שאינה אויב, ולימים יסתבר אחרת.
וזו בדיוק היתה אחת הטענות שהעלה נחום מנבר, אשר הועמד לדין בגין סיוע לאויב ובגין מסירת ידיעה לאויב. האויב שמנבר פעל מולו היתה לא פחות מאשר איראן בשנת ה-90' של המאה הקודמת.
היום, כולנו נסכים שמדינת איראן היא ה-אויב של ישראל. אבל האם אז איראן היתה "מדינת אויב"?
מנבר טען שלא.
היום, אף בית משפט לא היה מתעסק עם השאלה הזו, אבל אז היא היתה משהו שצריך להוכיח. מי שהעיד מטעם המדינה, על מנת לבסס את היות איראן מדינת אויב – היה עמוס גלעד, לימים אלוף ודמות מוכרת בציבור הרחב.
גלעד הוכיח לשופטים שאיראן הכריזה על עצמה כמי שלוחמת בישראל, וגם פעלה
במישור ההצהרתי, טען גלעד, איראן הצהירה כי היא רואה בישראל כאויב, ושואפת לחסלה. במישור המעשי, איראן מספקת סיוע כספי וצבאי לחיזבאללה ולחמאס. לכן, איראן היא בגדר "אויב" – ומנבר הורשע בעבירות שיוחסו לו, וערעורו לבית המשפט העליון – נדחה.
אבל זוכרים את פקודת המסחר עם האויב?
בשנת 2002, מנבר הגיש בקשה למשפט חוזר, וטען כי נודע לו שפרקליט המדינה פנה לשר האוצר נוכח אי בהירות בשאלה האם איראן היא "אויב" מבחינת הפקודה.
ומשרד האוצר השיב לפרקליט המדינה כי "מעמדה של איראן לפי פקודת המסחר עם האויב היא נושא מורכב ורגיש, וטרם נתקבלה החלטה בעניין".
לכן, מנבר טען שהוא אומנם סחר עם איראן, אבל היות שאיראן אינה "אויב" מבחינת פקודת המסחר – איך היא יכולה להיות "אויב" מבחינת חוק העונשין?
הטענה הזו נדחתה, וכך גם הבקשה למשפט חוזר. אבל הפרשה מלמדת אותנו שעצם העובדה שאין איסור מסחר עם מדינה – לא מונעת את החשבתה כ-"אויב".
עתה, נחזור לשאלה שבכותרת – האם קטאר היא מדינת אויב?
כעת כבר ברור שהתשובה לשאלה הזו אינה פשוטה:
גם כי ההגדרות בחוקים השונים הן עמומות, וגם כי אף אם נניח שאין מניעה לסחור עם קטאר או להיכנס אליה (מבחינת הדין הישראלי) – זה ממש לא שולל את הגדרתה כ-"אויב" מבחינת חוק העונשין.
לצורך חוק העונשין, ואם ניישם את פסק הדין בעניין מנבר, צריך לבדוק את ההצהרות שהשמיעו השלטונות בקטאר.
מבחינת הפן המעשי, צריך לבחון האם קטאר מסייעת לארגוני הטרור השונים. ולפחות מבחינת חמאס, נדמה שכולנו יודעים את התשובה.
אז האם קטאר היא "אויב"? קשה לדעת באופן חד-משמעי.
ערב טוב.
