היום הלך לעולמו פרופ' דניאל כהנמן, שזכה בפרס נובל על מחקריו בתחום הכלכלה ההתנהגותית, וחתן מדליית החירות.
מעניין לציין, שחלק זעיר מעבודתו העצומה של כהנמן היה בעל תרומה בלתי מבוטלת במסגרת שלושה הליכים מפורסמים, שהסתיימו לבסוף בזיכוי.
נתחיל בפרשת אלכסיי וולקוב, שהואשם ברצח רעייתו. בחקירתו, וולקוב הודה ברצח ואף שחזר אותו. השאלה שנשאלה, גם במקרה זה וגם במקרים נוספים, היתה האם מדובר בהודאת אמת.
וולקוב זוכה בבית המשפט המחוזי, המדינה ערערה לבית המשפט העליון, גרוניס וארבל היו חלוקים – והנדל היה השופט המכריע.
בגדול, פסק הדין של הנדל הוא דוגמה בולטת למגמה שהלכה והעמיקה בפסיקה בישראל ובעולם, והיא הנטייה להפסיק ולהסתמך באופן מרכזי על ראייה של הודאת חשוד במסגרת חקירתו.
ההנחה הבסיסית שעמדה מאחורי ההסתמכות המשפטית על הודאה היא שעקרונית אין היגיון בכך שחף מפשע יודה במעשה שלא ביצע.
אלא שהמחקרים לימדו שההנחה האינטואיטיבית הזו – לא ממש מבוססת.
בין השאר, הנדל הפנה למחקריו של כהנמן בתחום תורת המשחקים, מהם עולה שלעיתים אנשים מקבלים החלטות בלתי רציונליות – ונראה כי הוא כיוון דווקא לשוטרים, ולא לחשוד.
הנדל הסכים, ששוטר שואף לכך שאשם יודה, ושחף מפשע לא יודה.
כלומר, ברור שאין לשוטר אינטרס שחף מפשע ימסור הודאת שווא, רק כדי שתהיינה ראיות להעמידו לדין.
אבל, שוטר שיוצא מתוך הנחה שהחשוד שלפניו אשם – ינקוט בשיטות חקירה "אגרסיביות" יותר מאשר שוטר שניגש לחקירה מבלי שיש לו דעה מוקדמת שכזו. בדרך זו, עלול השוטר להעמיד את החשוד בפני לחץ עודף.
שוטר שפועל כך עלול להוביל חשוד – גם חשוד חף מפשע – למצב של ייאוש ו-"להבנה" שלטובתו כדאי לו להודות בחשדות נגדו. וכך, אנו מגיעים להודאת שווא, כלומר למצב שבו אדם מודה בפשע שלא ביצע.
בשורה התחתונה, הנדל הצטרף לגרוניס למסקנה לפיה יש לדחות את ערעור המדינה נגד זיכויו של וולקוב.
המקרה הבא היה עניינו של אדם בשם אמג'ד אדריס, שהורשע בעבירות נשק, כאשר הרשעתו התבססה ברובה על הודאתו בחקירת שב"כ ולאחר מכן גם בפני חוקר משטרה.
גם הפעם, את פסק הדין כתב השופט הנדל – וגם הפעם הוא הפנה למחקריו של כהנמן בתחום תורת המשחקים, בהקשר לאפשרות של הודאת שווא.
הנדל קבע כי "לעיתים אדם מודה במעשה שלא ביצע לא מפני שהוא מרגיש אשם או שהמשטרה מפעילה כלפיו לחץ מיוחד, אלא בשל פגם שנפל בדרך בה הוא מבין את מצבו".
אותו אדם רוצה לקבל החלטה רציונלית – אבל בשל חוסר מידע בזמן קבלת ההחלטה הוא עלול לקבל החלטה פגומה, כמו למסור הודאת שווא.
כלומר, בשל "מצוקת המידע" של החשוד, שנמצא במעצר ואינו חשוף לחומרים נגדו (במיוחד בחקירת שב"כ) – הוא עשוי לקבל החלטה שכדאי לו, לתועלתו האישית, להודות בחשדות, וזאת אף על פי שהוא יודע שלא ביצע את המעשה, ומבלי שמופעל עליו לחץ פסול.
בשורה התחתונה, הנדל קיבל את הערעור וזיכה את אדריס.
המקרה האחרון הוא פרשת ליאור מירז, אשר הודה בחשדות נגדו בפני מדובבים, במסגרת תרגיל חקירה משטרתי יוצא דופן. ודאי לא תופתעו לשמוע, שגם הפעם הפנה השופט הנדל לכתביו של כהנמן, לצורך בחינת מהימנות ההודאה.
הנדל ציין שכיום ידוע שגם אדם רציונלי – עלול לעיתים לפעול באופן שאינו רציונלי.
לפי מחקריו של כהנמן, יש להכיר בהטיות קוגניטיביות שעלולות להשפיע על קבלת חלטה של אדם, והדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר – כמו בענייננו – בחשוד אשר נמצא בתוך סיטואציה מלחיצה.
התנאים שבהם נמצא החשוד עלולים לגרום לו להשתכנע שרציונלית כדאי לו להודות, אף אם הוא חף מפשע.
גם במקרה זה, הנדל מצא שיש לזכות את מירז מעבירות שבהן הורשע, ובראשן לקיחת שוחד. עם זאת, הפעם הנדל נותר במיעוט, שכן ג'ובראן וזילברטל החליטו לדחות את ערעורו של מירז נגד הרשעתו.
אבל, ואף על פי שמדובר בפסק דין של בית המשפט העליון במסגרת ערעור, זה לא היה סוף הסיפור.
לימים, וברקע זיכוי שותפיו של מירז, שהועמדו לדין בנפרד ושהראייה המרכזית נגדם היתה הפללתם על ידי מירז – החליט השופט מלצר על קיום משפט חוזר. ובתום המשפט החוזר, מירז זוכה.
לזכרו של פרופ' דניאל כהנמן. ולא נסיים בלי לציין את שותפו פרופ' עמוס טברסקי, שנפטר ב-96' ולכן לא זכה בפרס נובל.
פסק הדין המלא בעניין וולקוב: supremedecisions.court.gov.il ↗
פסק הדין המלא בעניין אדריס: supremedecisions.court.gov.il ↗
פסק הדין המלא בעניין מירז: supremedecisions.court.gov.il ↗
בוקר טוב.
