טור התעמולה השבועי של קלמן ליבסקינד, שפעם היה תחקירן ועיתונאי מוערך, והפך לגירסה הסמוטריצ'ית של ריקלין, התחלק לשניים.
כפי שנראה, החלק הראשון הוא – כהרגלו של קלמן – מיחזור של אותן טענות שטען בעבר. החלק השני, לעומת זאת, הוא פשוט גיבוב של הבלים.
אז במה מדובר?
חלקו הראשון של הטור יצא, בפעם המי יודע כמה, נגד עיסקת החטופים המתגבשת. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, אתם ממש לא טועים.
מאז ה-7.10, ובכל פעם שעניין החטופים תפס את תשומת הלב – קלמן כתב מיליארדי מילים נגד "התקשורת" ו-"האולפנים" שמשדרים "כניעה" ו-"משרתים את חמאס".
המיחזור של אותו טור, כל פעם עם ניואנס כזה או אחר, הוא מגוחך. אבל, בניקוי העניין הקטן הזה – מדובר כמובן בדעה לגיטימית. אני אולי לא מסכים איתה, אבל היא לגיטימית.
הבעיה היא שכאשר ממשלת ישראל, שקלמן הוא גרופי אדוק שלה, החליטה לבצע את העיסקאות שהוא התנגד להן – קלמן השתתק פתאום.
כלומר, ליבסקינד ידע גם ידע לתקוף בטרחנות יתרה ובשצף קצף את מי שקראו, הפגינו ותמכו בעיסקאות החטופים לאורך הדרך, כמו גם בזו הנרקמת כיום – אבל משום מה איבד את הסיסמה לאינטרנט כאשר הגיע השלב שבו נדרש לבקר את מי שאשכרה קיבלו את ההחלטות והוציאו לפועל את העיסקאות שהוא מתנגד להן.
זה כמובן לא מפתיע.
מאז טבח ה-7.10, וגם בשנה הנפלאה שחווינו לפניו תחת הממשלה הנוכחית – הפובליציסט האמיץ לא הצליח למצוא אפילו הזדמנות אחת לבקר את הממשלה.
השמאל, "התקשורת", המפלגות הערביות, השב"כ, צה"ל, מערכת המשפט, "הגנרלים", "המפגינים" – כולם אשמים. הממשלה? היא כנראה קדושה.
במקום ביקורת על הגוף הזניח שמכונה "הממשלה", שאם קלמן שכח הטבח התרחש בזמן כהונתה – הוא העדיף לכתוב אינספור טורים בשבחם של סמוטריץ', סטרוק וכמובן נתניהו, שהוא הפך לאחרונה למעריץ נלהב שלו.
הם כולם ממש בסדר, מסתבר. זו פשוט המציאות המרה שהעזה לגרום לכל כך הרבה אסונות במשמרת שלהם.
אבל על התהליך מכמיר הלב שמתרגש על מר ליבסקינד כבר כתבתי מספיק פעמים בעבר, ומן הסתם עוד יכתב בעתיד, כך שנעזוב את החלק הראשון של הטור – ונעבור לשני.
בחלק הזה, קלמן – שכאמור מנסה לשכנע אתכם שחייבים להמשיך ב-"מלחמה" – יצא נגד ההשוואה בין מה שקרה בלבנון לבין מה שקורה בעזה.
ההשוואה, בגדול, היא זו:
הן בלבנון והן בעזה יצאנו למלחמה נגד ארגון טרור. אבל, בעוד שמול חיזבאללה ניהלנו מערכה מהירה ועוצמתית, שהסתיימה במהלך מדיני ובהפסקת אש – בעזה הלחימה נמשכת כבר 21 חודשים.
בהתאם, אפשר – וצריך – לסיים את האירוע בעזה באופן דומה לדרך סיום המלחמה בלבנון.
תיכף נראה שההשוואה הזו לא רק מוצדקת, אלא היא בבחינת קל וחומר – אבל לא לפי קלמן, שמצא שישה הבדלים מדוע "זה לא אותו דבר".
אז בואו נעבור הבדל אחר הבדל, ונראה איך עושים תעמולת כזב בסגנון ליבסקינדי:
ההבדל הראשון הוא שבלבנון יש מדינה, ואילו עזה היא חמאס, ואין שם כלום מלבד חמאס.
ועל כך נאמר: יופי נחמה.
על מה בדיוק זועקים כל מי שאתה לועג להם – "התקשורת", "האולפנים", "הלשעברים", "השמאל" וכו'?
כל מי שעדיין מסוגל לחשיפה עצמונית, ולא משועבד לערוצי התעמולה הביביסטים, צועק בקולי קולות שאין למדינת ישראל אסטרטגיה, ושחייבים להכין תוכניות לקראת "היום שאחרי".
בלי לעשות את זה, הטענה ש-"אין מדינה" בעזה – תמיד תהיה נכונה. אם אנחנו לא ניזום מהלך שבו גוף או יישות שאינה חמאס ייקחו פיקוד על הרצועה, למעשה יש שלוש אפשרויות בלבד:
או שננהל מלחמת נצח, או שישראל תנהל את עזה, או שיכפו עלינו מתווה כלשהו. כל שלוש האופציות הללו גרועות מאוד.
כאשר מנהלים מלחמה לשם המלחמה, ואין יעד אסטרטגי שאליו רוצים להגיע – אז ברור שנמצא את עצמנו, 21 חודשים לאחר ה-7.10, במצב שבו אין מי שישלוט בעזה "ביום שאחרי".
אבל למה שקלמן יבוא בטענות לממשלה, שלא עשתה כלום כדי להכין אופציה שלטונית – כשאפשר לצרוח על מי שמתחנן אליה לעשות זאת?
עוד נחזור לזה, אבל בואו נמשיך להבדל השני – מטרת המלחמה בעזה היתה להשמיד את חמאס, ובלבנון לא היתה מטרה להשמיד את חיזבאללה.
אני שואל את עצמי האם קלמן לא התפוצץ מצחוק בזמן שכתב את הקשקוש הזה. הרי זו בדיוק הנקודה – שיעד של "השמדת האויב" אינו ריאלי, ואין שום טעם לרדוף אחריו לנצח.
בדיוק כפי שלא שאפנו "להשמיד את חיזבאללה", אלא לתת מכה צבאית עוצמתית ולמנף את ההישג הטקטי להישג מדיני – כך היה צריך, ועדיין צריך, לפעול בעזה (ובכל מערכה צבאית אחרת).
כל מה שצריך זה להפסיק לפנטז על "השמדת האויב", והנה פתרנו את הבעיה.
ההבדל השלישי הוא מה יקרה לאחר הפסקת האש.
לפי קלמן, "נשארנו לשבת בתוך לבנון במספר נקודות", ואנחנו ממשיכים לסכל טרור. אבל בעזה זה לא יקרה.
ובכן, מי בדיוק קבע שזה לא יקרה, ולמה שזה לא יקרה? ולמעשה, השאלה היא הפוכה: אם הפסקת האש תהיה בתנאים האלה גם בעזה – קלמן יתמוך בה?
כמובן שלא, מטעמים שעוד נחזור אליהם בסוף השרשור.
ההבדל הרביעי, הוא שמי שטוען שנחזור למלחמה אחרי שנקבל את החטופים – טועה.
ובכן, ברור שחמאס לא מטומטם, ושסיום האירוע הוא סיום האירוע. כנראה שנוכל לבצע פעולות סיכול נקודתיות, אבל אוגדות מתמרנות – זה כבר לא יקרה.
אבל איך בדיוק זה שונה מהמצב בלבנון? חיסלנו שם את אחרון המחבלים?
גם בלבנון השארנו מחבלי חיזבאללה בחיים, וגם אמל"ח. ובשני ההיבטים הללו, מה שנותר בלבנון עולה לאין שיעור על הכלום שנשאר לזרוע הצבאית של חמאס (שמלכתחילה היתה חלשה בהרבה מחיזבאללה).
אז נכון, יוותרו ברצועה שאריות של חמאס, שלא יושמדו. אבל זה המצב גם בלבנון – כך שזה כן אותו דבר.
מה שלא אותו דבר הוא שאם נקפל סוף סוף את ״המלחמה״ מול חמאס – נקבל הביתה את החטופים שלנו.
כלומר, אם בלבנון היינו מוכנים להסתפק בהישגים טקטיים ומדיניים חלקיים, ולא ב-״השמדה״ מוחלטת – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאנחנו אמורים להסתפק בכך גם בעזה, משום שאז נקבל את בנינו השבויים.
ההבדל החמישי הוא כבר ברמת הגרוטסקה.
אני לא יודע מתי קלמן פתח לאחרונה מפה, אבל אם הוא היה עושה זאת הוא היה מגלה שיש לא מעט יישובים ישראליים סמוכים מאוד לגבול עם לבנון, וגם תנאי השטח בלבנון קשים הרבה יותר, משום שיש הבדלי גובה וסבך צמחיה – מה שאין בחולות המישוריים של עזה.
לכן, אם היינו מוכנים לעשות הפסקת אש עם חיזבאללה, ולהחזיר את תושבי הצפון לביתם – אז בטח שאפשר לעשות זאת גם בעוטף עזה.
ואם קלמן שכח, אז חיזבאללה בנה במשך שנים תוכנית דומה, אך קטלנית בהרבה, לזו שהפעיל חמאס ב-7.10.
התוכנית הזו נבנתה בזמן כהונתו הנצחית של אחד בשם בנימין נתניהו.
בהבדל השישי, והאחרון, קלמן חוזר לנזוף בנו, התבוסתנים, ש-"נחלשנו במעלה הדרך".
ובכן, מר ליבסקינד, מאז הטבח חלפו 21 חודשים. זה יותר זמן ממה שלקח לצה"ל הצעיר להדוף את צבאות ערב שפלשו לפה בשנת 1948.
זה לא ש-"נחלשנו", אלא שאנחנו לא רודפים אחרי יעד בלתי ניתן להשגה כמו "השמדה".
ועד כאן ששת ההבדלים הבלתי קיימים של קלמן.
כעת, בואו ננסה להבין למה הוא מנסה, באופן כל כך מאולץ ואפילו פתטי, לשכנע אותנו שאף על פי שעשינו הפסקת אש עם ארגון טרור חזק בהרבה מחמאס, בלי "להשמיד" אותו – אסור בשום אופן לעשות זאת בעזה, אף על פי שבמקרה כזה גם נשיב את החטופים הביתה.
ובכן, לדעתי המסקנה הבלתי נמנעת היא שהליבסקינדים לא מוכנים לוותר על הפנטזיות המשיחיות שלהם לגרש את הפלסטינים מעזה ולהקים בו את גוש קטיף מהדורת 2025.
ולכן גם אין תוכנית ל-"יום שאחרי".
הרי אין משהו שקלמן אובססיבי אליו כמו ההתנתקות. אין נושא עלי אדמות שהוא הקדיש לו יותר מילים.
קלמן טחן את ההתנתקות אינסוף פעמים, מכל כיוון, שוב ושוב, ואפילו טען בעבר שחיילי הציונות הדתית היו צריכים לסרב פקודה בהמוניהם.
כדי להחזיר עטרה ליושנה, ולשוב ולהתיישב בעזה, קלמן מוכן להקריב חיילים, חטופים – וגם את הערכים המשותפים שעליהם בנויה המדינה הזו. זו משאת נפשו.
אבל קלמן יודע שחוץ מקומץ מטורפים כמוהו – רוב מוחלט בחברה הישראלית לא מוכן להמשיך ולקבור בנים כדי שהוא יוכל לנסוע בנגמ"ש לנצרים החדשה.
לכן, הוא מספר לכם סיפורי עלי באבא על הבדלים תהומיים בין לבנון לבין עזה. האירוניה היא שהבדלים כאלה אכן קיימים – אבל הם פועלים בדיוק בכיוון ההפוך.
קישור לטור המלא:
maariv.co.il ↗
ושישובו כבר החטופים️
