דבר אחד צריך לומר לזכותה של ח״כ טלי גוטליב: תודות לה, אנו זוכים לפיתוח נרחב של הדין בנוגע לגבולותיה של החסינות המהותית של חברי הכנסת.
והפעם, פסק דין לא חף מקשיים שבו נדחתה על הסף תביעת דיבה שהגיש יו"ר מפלגת הדמוקרטים, יאיר גולן, נגד גוטליב.
אז מה הסיפור?
אין למעשה מחלוקת, שבחודשים דצמבר 2024 וינואר 2025, בחמישה פירסומים שונים, גוטליב טענה כי גולן קשור ב-"פרשת ריגול חמור", הלא היא הקונספירציה הידועה לגבי "המרגל מפיקוד דרום".
גם אין מחלוקת, שמדובר בפירסומים מתוכננים ומכוונים, שאינם "פליטת פה" או כיוצא בזה.
אף על פי כן, גוטליב טענה כי הפירסומים חוסים תחת חסינותה המהותית כחברת כנסת, ולכן יש לדחות את התביעה על הסף. וכאמור, בית משפט השלום בפתח תקווה (השופטת יוסף-קוזין) קיבל את הטענה הזו.
בואו נעשה חזרה קצרה על הדין, ואז ננסה להבין למה זה מה שנקבע – ומדוע מדובר בקביעות לא פשוטות.
לחברי כנסת יש כל מיני סוגים של חסינות.
לענייננו, חשובה החסינות המהותית (המכונה גם "החסינות הפרלמנטרית", או "החסינות העניינית"), שמשתרעת על כל פעולה שחבר הכנסת עשה "במילוי תפקידו" או "למען מילוי תפקידו".
החסינות הזו היא חזקה מאוד: היא גם בלתי ניתנת להסרה, וגם חלה לצמיתות.
כלומר, אין שום גוף שיכול להורות על הסרת החסינות הזו – גם לא בג"ץ ולא הכנסת. בנוסף, החסינות הזו חלה גם לאחר שהסתיימה כהונת חבר הכנסת.
לפיכך, השאלה המכרעת היא האם החסינות הזו חלה. ברגע שהיא חלה – זה בעצם סוף הסיפור, כי כאמור אין דרך להסירה, והיא נצחית.
אז מתי החסינות חלה?
המבחן המשפטי שהשתרש והפך להלכה הוא "מבחן הסיכון הטבעי" (מכונה גם "מבחן הגלישה"), לפיו החסינות חלה במצב שבו "הפעולה הבלתי חוקית נופלת לגדר מיתחם הסיכון שהפעילות החוקית כחבר כנסת יוצרת מטבעה ומטיבה".
כלומר, החסינות היא מעין "שולי ביטחון" שנועדו להגן על חבר הכנסת במסגרת תפקידו.
ניתן שתי דוגמאות:
אחד מכלי העבודה המרכזיים של חברי כנסת הוא לשאת נאומים. במסגרת דבריו, חבר הכנסת עלול "לגלוש" לעבר הוצאת דיבה או השמעת הסתה.
ככל שהתבטאויותיו של חבר הכנסת אכן גלשו לכך (ולא תוכננו מראש), הרי שזהו "סיכון טבעי" של מילוי תפקידו של חבר כנסת, ולכן החסינות תחול.
דוגמה קלאסית נוספת היא הפגנה, אשר החלה כמותרת – אך בהמשך הפכה לבלתי חוקית.
אם חבר הכנסת, "בלהט הרגע", ממשיך להשתתף גם בהפגנה אף כשהיא הפכה להתקהלות אסורה – הרי שהחסינות תעמוד לו. זהו "סיכון טבעי". לעומת זאת, אם היה מדובר בתכנון מוקדם להשתתף בהפגנה בלתי חוקית – אין חסינות.
הנה איור שמתאר את "מתחם הסיכון הטבעי":
המתחם הלבן מסמל פעולות חוקיות. המתחם האדום הוא הפעולות שאסורות לכל אדם. ביניהם, נמצא המתחם הכחול – שוליו של המתחם הלבן.
כאשר מדובר בחבר כנסת, אנו רוצים לתת לו את השוליים האלה, כדי שיפעל במסגרת מילוי תפקידו ללא חשש שמא הוא גולש אליהם.
נסכם את הדין לגבי תחולת החסינות העניינית.
החסינות חלה במצבים שבהם חבר הכנסת "גולש" לתוך המתחם האסור, אשר נמצא בשוליי האזור המותר. כדי שחברי הכנסת יוכלו למלא את תפקידם החיוני ללא מורא, החוק מאפשר להם להיות חסינים מפני "סיכון טבעי" שכזה.
כעת, נחזור לתביעה של גולן נגד גוטליב.
על פני הדברים, נראה שהפעלת ההלכה על נסיבות התבטאויותיה של גוטליב אמור להביא למסקנה שהחסינות לא חלה. וכל כך למה?
ובכן, משום שכאמור בראשית השרשור – אין מחלוקת שהפירסומים של גוטליב היו מתוכננים ומחושבים, ולא היו כאלה שנאמרו "בלהט הרגע". לכן, לכאורה לא מדובר ב-"סיכון טבעי".
אלא שבית משפט השלום קבע אחרת.
לפי פסק הדין, ניתן להכיר בתחולת החסינות, "גם בנסיבות בהן מדובר בהבעת דעה סדורה ומחושבת מראש, וגם אם חבר הכנסת חזר על הדברים במספר הזדמנויות, ובלבד שמדובר בהתבטאות פוליטית המצויה בלב הפעילות הפרלמנטרית".
ועל מה הסתמך בית המשפט בקביעתו זו?
ובכן, קריאת פסק הדין מלמדת שבית משפט השלום הסתמך על פסק דין של בג"ץ משנת 1987, וכן על שני פסקי דין של בית משפט השלום – שבשניהם היה מעורב איתמר בן גביר
כידוע, כותב שורות אלה נמנע מלבקר שופטים. עם זאת, אבקש לטעון שנדמה כי כל שלוש האסמכתאות הנ"ל – הן משענת לא יציבה במיוחד.
נתחיל בפסק הדין של בג"ץ, שעסק בהתבטאויות של חברת הכנסת דאז שולמית אלוני.
אלא שמעבר לכך שפסק הדין עסק בהתבטאויות כלפי "שופטים דתיים", שלמרבה הצער היום אף אחד לא היה מתרגש מהן – פסק הדין ניתן לפני ש-"מבחן הסיכון הטבעי" היה להלכה, ואין בו ניתוח ממשי של דיני החסינות.
פסק הדין הראשון של בית משפט השלום עסק בתביעה של ראשי "עוצמה יהודית" נגד חברות הכנסת בירן ושפיר.
במקרה זה, בית המשפט קבע כי נראה שההתבטאויות שבגינן הוגשה התביעה כן נאמרו בלהט הרגע, ואף אם נניח שלא – מדובר על התבטאות פוליטית, בתקופת בחירות, כלפי מפלגת "עוצמה יהודית" וראשיה.
פסק הדין השני הוא תביעה של בן גביר נגד… יאיר גולן.
במקרה זה מדובר על "קרב ציוצים" בטוויטר, אשר "גלש" להטחת "גידופים פוליטיים", ש-"מהווים המשך פסול לביטוי לגיטימי". בית המשפט אף דחה את הטענה שמאחר שמדובר בציוץ בכתב, ולא באמירה בעל פה, אזי המסקנה היא שהגלישה היתה מתוכננת.
לפיכך, נדמה שפסקי הדין של בתי משפט השלום שאליהם הפנתה השופטת בענייננו הם לא בדיוק תקדים משכנע, משתי סיבות:
א. בשני המקרים לא היה מדובר בהתבטאויות מחושבות ומתוכנן מראש, אלא שבמה שנראה כמו "גלישה".
ב. ממילא, ספק האם תקדים של בימ"ש שלום יכול להצדיק סטייה מהלכה שקבע העליון.
כלומר, נראה שהכלל שאותו קבע בית המשפט בענייננו – שחסינות חלה "גם בנסיבות בהן מדובר בהבעת דעה סדורה ומחושבת מראש, וגם אם חבר הכנסת חזר על הדברים במספר הזדמנויות, ובלבד שמדובר בהתבטאות פוליטית המצויה בלב הפעילות הפרלמנטרית" – לא מבוסס על תקדים משפטי, לפחות לא תקדים מבוסס.
מה שמוביל אותנו לשאלה הבאה:
האם הקביעה לפיה מדובר ב-"התבטאות פוליטית", וככזו נכון להגן עליה בחסינות המהותית – תואמת את ההלכות שקבע בית המשפט העליון?
ובכן, ממש לא בטוח.
בפסק הדין, בית המשפט בעצמו בעצם קבע שגוטליב פשוט הפיצה תיאוריית קונספירציה, גם אם לא קבע שהיא שקרית.
ובאותה נשימה, בית המשפט קבע שאף אם נניח שמדובר בתיאוריה שקרית, שבה גוטליב טפלה על גולן האשמה שהוא קשור ל-"פרשת ריגול", ושיש לו קשר אל "המרגל", אבל הוא "מאותרג" – הרי שמדובר בהתבטאויות בעלות "אופי פוליטי מובהק".
אבל מה בעצם הקשר בין תיאוריית קונספירציה כזו לבין "דעה פוליטית"?
אפשר לדוגמה לסווג אמירות כגון "גולן תמך בסרבנות וגרם לטבח ה-7.10", או "גולן מסייע לאויב", או "גולן מעודד את חמאס" כאמירות בעלות אופי פוליטי, כפי שאפשר היה לסווג כך את האמירות של בירן ושפיר נגד ראשי "עוצמה יהודית", או את האמירות של שולמית אלוני בזמנו כלפי "שופטים דתיים".
אבל האם עצם היריבות הפוליטית בין גוטליב לבין גולן הופכת כל האשמה לכזו שנחשבת ל-"ביטוי פוליטי"?
הלכה למעשה, אם נכיר בכך, הרי שכל חבר כנסת יוכל להעליל כל עלילת שווא, מופרעת ככל שתהיה, כלפי כל יריב פוליטי – ולטעון לחסינות מהותית. בנוסף, הוא יכול לעשות זאת באופן מתוכנן ומכוון.
למיטב הבנתי המשפטית, לא לכך התכוונו שופטי בית המשפט העליון כאשר קבעו את ״מבחן הסיכוי הטבעי״ כפרשנות המחייבת של גבולות החסינות המהותית.
בהתאם, נדמה שמדובר בהרחבה משמעותית של אותם גבולות, בנסיבות שספק רב האם יש הצדקה ממשית לעשות כן, אף אם מדובר בהתבטאויות בלבד, ולא במעשים.
אלא שבענייננו, בית משפט השלום קבע, כאמור, שגם התבטאויות מתוכננות, שאינן אלא תיאוריית קונספירציה שלכאורה היא האשמה שקרית חמורה – הן כאלה שמוגנות בחסינות המהותית, משום שהן כוונו כלפי יריב פוליטי.
האם הקביעה הזו תעמוד גם בערעור?
נמתין, ונדע האם יוגש ערעור – ואז נמתין לתוצאותיו.
ברייקינג:
הוגש ערעור.
