עקרונית, אני מסתייג מהקמפיינים – משני הצדדים – סביב הנשיא מנחם מזרחי מבית משפט השלום בראשון לציון, שכידוע מרכז את הטיפול בערכאה הראשונה בשלל הפרשיות הנוגעות במקורביו של נתניהו.
העובדה שהיום שוב נהפכה החלטה של מזרחי, הפעם בנוגע לכך שהוא שוב ביטל את האיסור על יונתן אוריך להיות בקשר עם נתניהו – לא מאוד מרגשת אותי. אפשר כמובן להצטרף לחגיגות ולהוסיף עוד איקס ברשימת ההחלטות שבית המשפט המחוזי הופך, אבל אותי זה לא מעניין.
אלא שהפעם, יש בכל זאת משהו שכדאי להעיר, כי הוא כבר מחוץ ל-"כללי המשחק" בין הערכאות השיפוטיות.
תכירו את המוסד של "עיכוב ביצוע":
בגדול, הרציונל הוא שאם חירותו של אדם הוגבלה, ואם בית המשפט הסיר את הגבלת החירות – אז לא מחדשים, אלא בנסיבות חריגות. הדוגמה הקלאסית היא שחרור ממעצר – אם אדם יצא פיזית מבית המעצר, אז החזרתו לשם תיעשה רק אם יתרחש משהו מאוד דרמטי (למשל, אם הוא יבצע עבירה נוספת, או יפר את התנאים שבהם שוחרר).
אם אדם כבר שוחרר *בפועל* ממעצר, אז גם אם ערכאת הערר חושבת שההחלטה לשחרר אותו היתה שגויה – היא לא תורה להשיבו אל מאחורי סורג ובריח. נהוג לכנות זאת בכינוי "מעשה עשוי", כלומר משהו שכבר נעשה – ואת הנעשה אין להשיב.
כדי למנוע מצב כזה נולד מוסד עיכוב הביצוע, ובמסגרתו בית המשפט שקיבל את ההחלטה מעכב את ביצועה *בפועל*, על מנת לאפשר לבית המשפט שלערעור לדון בהחלטתו מבלי שיעמוד בפני "מעשה עשוי".
הדין ביחס לכך הוא מאוד ברור:
באינספור החלטות קבעו שופטי בית המשפט העליון לדורותיהם שכדי לסרב לתת עיכוב ביצוע, ובכך בעצם לסכל את האפשרות של המדינה להגיש ערר – צריך סיבה מאוד-מאוד (מאוד) טובה. לכן, סירוב כזה הוא אירוע נדיר וחריג.
ואם זה המצב לגבי עיכוב ביצוע של שחרור ממעצר – קל וחומר שזה המצב לגבי הגבלת חירות קלה בהרבה, כמו "מעצר בית", ובטח איסור יצירת קשר כבענייננו.
ואף על פי כן, הנשיא מזרחי, כאשר החליט שלא להאריך את האיסור על אוריך ליצור קשר עם נתניהו – סירב לבקשה מפורשת של המשטרה לעכב את כניסת החלטתו לתוקף.
מזרחי היה מודע, כמובן, לדין המושרש בנוגע לעיכוב ביצוע של החלטות שכאלה. הנימוק שלו היה שהמשטרה רק ביקשה את הארכת התנאים המגבילים שכבר הוטלו על אוריך, והוא פירש את התנאים הללו כתנאים *שאינם* כוללים איסור יצירת קשר עם נתניהו.
אלא שהשאלה האם התנאים שהמשטרה ביקשה להאריך כללו או לא כללו איסור על יצירת קשר של אוריך עם נתניהו – היתה במחלוקת, והמשטרה הבהירה זאת למזרחי וביקשה עיכוב ביצוע באופן מפורש.
אז זה בסדר גמור שמזרחי – לפי הבנתו את הדין – קבע שלא היה איסור כזה, ולכן ודאי שאין מקום להאריך אותו. אבל אם יש מחלוקת בעניין, ואם המשטרה מבהירה שהיא רוצה לאתגר את הקביעה הזו בפני בית המשפט המחוזי, מצופה מבית משפט השלום לעכב את כניסת ההחלטה לתוקף.
אבל מזרחי כאמור סירב, המשטרה הגישה ערר – והיום הערר התקבל.
בגוף הערר, לא אעסוק הפעם.
לצד גוף העניין, "בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם", בית המשפט המחוזי (מיכלס) שפך אש וגופרית על ההתנהלות הזו מצד מזרחי.
הוא הזכיר את הדין המושרש בסוגיה, הבהיר שאם מעכבים ביצוע של החלטת שחרור ממעצר אז בוודאי שצריך לעכב ביצוע על עניין די מינורי כמו איסור יצירת קשר, ואפילו רמז שההתנהלות של מזרחי אינה עולה בקנה אחד עם "התנהלות תקינה במעבר הדיון בין הערכאות השונות". בסטנדרטים משפטיים, זו ביקורת *מאוד* חריפה.
ואם זה לא מספיק, מיכלס טרח לציין שיכול להיות שהחלטת מזרחי גרמה לנזק בפועל, שכן אוריך סירב לאשר או להכחיש האם ניצל את "הפירצה" שבין החלטת מזרחי לבין ההחלטה בערר כדי לשוחח עם נתניהו.
נתראה בסיבוב הבא.
את ההחלטה המלאה תמצאו פה:
שיהיה יום שקט.
@orcarmi
