ב-7.10 פרצה המלחמה.
בחלוף כשלושה חודשים, ומשהמלחמה הגיעה לשלב האבולוציוני הבא, כדאי להתחיל לדבר על איך בכלל הגענו אליה.
כדי לעשות זאת, חשבתי שנכון להתחיל בתיאור יחסי נתניהו והתקשורת עד לישראל ביום 30.7.2007 – אז נברא עולם התקשורת הביביסטי.
לצעירים מביננו, נזכיר שבנימין נתניהו לא נכנס לפוליטיקה בשנת 2009, אז החלה כהונתו הנצחית הנמשכת עד עצם היום הזה (עם הפסקה בת כשנה וחצי בזמן "ממשלת השינוי"). לא מעט אירועים או תופעות שהתרחשו בשנים לפני כן – עשויים להיראות מוזרים למי שלא למד את ההיסטוריה.
למה אני מתכוון?
בשנת 1993 נתניהו ניצח בפריימריס בליכוד. בשנת 1996 הוא גבר בבחירות על שמעון פרס, ברוב של *פחות מ-30 אלף* קולות – ונבחר לראשות הממשלה.
שלוש שנים לאחר מכן, בתום קדנציה מלאת סערות וסכסוכים קואליציוניים ומפלגתיים – אהוד ברק הביס את נתניהו, וגבר עליו בפער של כמעט *400* אלף קולות.
נתניהו נטל פסק זמן מהפוליטיקה, ואריאל שרון הפך ליו"ר הליכוד. בשנת 2001 שרון ניצח את ברק בפער עצום בבחירות שהתקיימו לראשות הממשלה בלבד, ונתניהו – שקיווה לפיזור הכנסת – נותר מחוץ לזירה.
הוא שב אליה בפריימריס לראשות הליכוד, שהתקיימו בשנת 2002. כן כן, נגד ראש ממשלה מכהן.
שרון ניצח בפריימריס בפער גדול, ובבחירות לכנסת שהתקיימו בשנת 2003 זכתה "הליכוד" בראשות שרון בלא פחות מ-38 מנדטים – נתון שנתניהו מעולם לא הצליח לשחזר. לאחר הבחירות, הוקמה ממשלת שרון השנייה, בה כיהן נתניהו כשר האוצר.
הממשלה והכנסת הזו זכורות כמובן בעיקר בשל תוכנית ההתנתקות.
בשנה וחצי שבין הכרזת שרון על התוכנית לבין ביצועה – נתניהו נמנע מניסיון ממשי למנוע את מימושה. הוא בהחלט הביע חוסר נוחות מהתוכנית, ולמשל דרש לקיים משאל עם – אבל הצביע *בעד* ההתנתקות, הן בממשלה והן בכל שלוש הקריאות בכנסת.
שבוע בלבד לפני תחילת הפינוי, נתניהו התפטר מתפקידו.
בנובמבר 2005, לאחר השלמת ההתנתקות, שרון הודיע על עזיבת הליכוד, על הקמת "קדימה" – ועל פיזור הכנסת. מועד הבחירות נקבע למרץ 2006.
בינואר 2006, כחודשיים וחצי בלבד לפני הבחירות – עבר שרון אירוע מוחי חמור, והוכרז כמי שנבצר ממנו להמשיך ולכהן כראש הממשלה. ממלא מקומו היה אהוד אולמרט.
בבחירות עצמן, זכתה "קדימה" ב-29 מנדטים, ואולמרט הושבע כראש הממשלה. "הליכוד", בראשות נתניהו, זכתה ל-12 מנדטים בלבד.
ועד כאן תמצית סיפורו של החלק הראשון בחייו הפוליטיים של בנימין נתניהו. ולמה סיפרתי לכם את כל זה?
ובכן, בעיקר בגלל הפער העצום בינו לבין החלק השני, שהחל ב-2009.
את החלק שני – שבמרכזו כהונתו הנצחית של נתניהו כראש הממשלה – כולכם מכירים. נתניהו ניצח פעם אחר פעם בבחירות, והפך ל-"מר ביטחון", "מר כלכלה", "קוסם", "אבי האומה" ושאר כינויים פולחניים מחמיאים. בעתיד ננסה להבין איך נוצרה התופעה הזו.
אבל בחלק הראשון, נתניהו היה פשוט פוליטיקאי.
בחלק הזה, הפחות זכור, נתניהו ניצח את פרס בפער זעום, הובס על ידי ברק בפער גדול פי 13, חווה קדנציה עמוסת כישלונות ופרשיות, נכשל בשכנוע חברי הכנסת לפזר את הכנסת בשנת 2001, הובס על ידי שרון בפריימריס בליכוד, לא הצליח להשפיע על תוכנית ההתנתקות ונטל חלק מרכזי בהכנות לה, ועוד.
ובעיקר, עשר שנים אחרי בחירות 1996 – נתניהו, שכבר כיהן כיו"ר האופוזיציה, כראש הממשלה וכשר האוצר, מצא את עצמו באופוזיציה, בראשות סיעה מצומקת בת 12 מנדטים בלבד, ונאלץ לצפות באהוד אולמרט (!) מושבע לראש ממשלת ישראל.
לא "קוסם" ולא נעליים. לעיתים ניצח, לרוב הובס, והסתדרו גם בלעדיו.
זו היתה *המציאות* בשנת 2006. אם היו חותמים אז את ספר דברי הימים של מדינת ישראל, נתניהו היה כנראה זוכה בו למקום של כבוד, כמי שכיהן בתפקידים הבכירים ביותר. משהו באיזור של משה שרת.
לעומת זאת, נתניהו בוודאי לא היה מקבל מעמד מיתולוגי כמי שמדינה שלמה מסתחררת סביבו כבר למעלה מעשור.
אז מה קרה? מה השתנה באופן כל כך דרמטי בין שני חלקי הקריירה של נתניהו (1988-2006 לעומת 2006-2024)?
בנקודה הזו, אנו נפרדים מהעובדות ההיסטוריות, ועוברים לשלב של הערכה וניתוח. התזה שאני מבקש להציע היא שהפער הזה נעוץ הרבה פחות במעשיו של נתניהו, והרבה יותר בסיקור התקשורתי שקיבל.
לבנימין נתניהו, וזה סוד גלוי, יש עניין עצום בתקשורת. לפי תפיסתו, שבחלקה נכונה ובחלקה מוגזמת, עתידו ומעמדו הפוליטי הם פונקציה שהמשתנה המרכזי בה, יותר מאשר הביצועים בפועל של תפקידיו השונים – הוא האופן שבו התקשורת מסקרת אותו ואת יריביו.
לכן, נתניהו השקיע בכך תשומות אדירות.
גם ב-"גלגול" הראשון שלו, נתניהו נתן משקל עצום לסיקורו תקשורת, שהורכבה אז בעיקר מעיתונים מודפסים ומרשות שידור מונופוליסטית.
בשנות ה-80', נתניהו זכה לתקשורת *מלטפת* יחסית, ונהנה מכתבות מפרגנות ב-"מעריב" וב-"ידיעות אחרונות", כולל היהלום שבכתר – כתבת פרופיל מפנקת ב-"7 ימים".
לקכם עשוי לזכור גם ראיון עם נתניהו – שהשתפשף היטב בתקשורת בארה"ב – בתוכנית "סיבה למסיבה", ששודרה בערוץ הראשון (והיחיד) בערב שישי, וזכתה לאחוזי צפייה שהיום אפילו לא ניתן לחלום עליהם.
ראיון זכור נוסף של נתניהו, לפני שנכנס לביצה הפוליטית בישראל, היה בתוכנית האקטואליה "מוקד".
דחיפה" טלוויזיונית זכורה נוספת שקיבל נתניהו בראשית ימיו הפוליטיים היתה במהלך מלחמת המפרץ, אז כיהן כסגן שר החוץ. באמצע ראיון בשידור חי ב-cnn נשמעה אזעקה, ונתניהו – אשף התקשורת – חבש את מסיכת האב"ך והמשיך בראיון.
זה היה רגע אייקוני ממש, ונתניהו הבין היטב את הרווח הפוליטי ממנו
היחס התקשורתי לנתניהו החל להשתנות סביב פרשת "הקלטת הלוהטת" והראיון המביך שהעניק אז, וכמובן עם בחירתו ליו"ר הליכוד והאופוזיציה בזמן ממשלת רבין.
עם זאת, בשלב זה תפיסתו של נתניהו את חשיבות הסיקור התקשורתי כבר היתה מגובשת. הוא קלט, שלפחות בפוליטיקה הישראלית – השיווק חשוב מהמוצר.
התפיסה הזו באה לידי ביטוי מובהק בקמפיין בחירות 1996, אז נתניהו הדהים את החברה בישראל עם התנהלות תקשורתית שונה מאוד ממה שהורגלנו בו, היישר מכור מחצבתו של ארתור פינקלשטיין.
לאחר שנתניהו נבחר לראשות הממשלה, יחס העיתונות כלפיו, לפחות של מרבית כלי התקשורת, הפך להיות ביקורתי מאוד.
זה כמובן לא שינה את החשיבות שייחס נתניהו לתקשורת – אבל שינה את האופן שבו הוא התייחס אליה.
בשלהי כהונתו הראשונה של נתניהו, הוא כבר הרבה לתקוף את התקשורת, טען כי היא מתנכלת לו, עוינת אותו ופועלת בשירות יריבו. לשיא הגיעו הדברים בנאום ה-"הם מ-פ-ח-ד-י-ם", ימים ספורים לפני הבחירות.
במקביל לכך, לנתניהו נפל האסימון:
הוא הבין שבמקום לנסות ולהשפיע על האופן שבו הוא יסוקר בכלי התקשורת הקיימים, שאותם תפס כעוינים כלפיו – מוטב לנסות ולפתוח כלי תקשורת שיעניקו לו, לנתניהו, סיקור חיובי.
באופן מוצהר, נתניהו אמר ש-"נפתח עוד ערוצי שידור, כדי שיישמעו דעות גם מהימין".
בפועל, מאחורי הקלעים, הכוונה של נתניהו היתה כנראה קצת שונה. הוא התכוון הרבה פחות לימין, והרבה יותר לעצמו.
זמן קצר לאחר מכן, וכאמור לעיל, נתניהו הובס על ידי ברק ולקח פסק זמן מהפוליטיקה. גם לאחר ששב אליה, הוא לא הצליח לחזור לכסא ראש הממשלה – ובשנת 2006 היה שוב יו"ר האופוזיציה.
באותם ימים החלה גם בניית עולם התקשורת החדש, שסובב כולו סביב דמותו של בנימין נתניהו – ואשר, לפחות לדעתי, עומד במידה רבה בבסיס הפער העצום בין שני חלקי הקריירה הפוליטית שלו.
הסינרגיה בין נתניהו לתקשורת החלה בחינמון נשכח בשם "ישראלי", שהודפס בשנת 2006. השמות שקשורים בו מעניינים.
כבר באותו עיתון, תמצאו את שמותיהם של נתניהו, שלדון אדלסון, נתן אשל, עמוס רגב – וגם אבי רצון.
בחלוף שנה, בתאריך 30.7.2007 – נפל דבר בישראל של אותו יום:
"ישראל היום", בבעלות המיליארדר אדלסון, נכנס בכל הכוח לשוק העיתונות המודפסת – והניע תהליך ששינה לחלוטין את התקשורת בישראל.
מאותה נקודת זמן, נתניהו כבר לא היה תלוי בכלי התקשורת הוותיקים, או לפחות התלות שלו בהם הלכה ופחתה, עד שהתאדתה לגמרי.
אבל, ומאחר שיש גבול לאורכו של שרשור, את עלייתו של עולם התקשורת הביביסטי נשמור לשרשור הבא – כמובן בתנאי שיש לכך ביקוש (אנא העירו בתגובות, לכאן או לכאן).
ערב טוב.
