קם הדבר ונהיה: בנימין נתניהו, הנאשם מס' 1 ב-"תיקי האלפים", פנה בבקשת חנינה לנשיא יצחק הרצוג.
מן הסתם, כולנו נשמע אינספור פרשנויות בנושא – האם זה ספין, מה אפשר להסיק מכך על מצבו המשפטי של נתניהו, ועוד.
השרשור הזה יתמקד רק בדבר אחד: מה הדין בסוגיה.
קחו הרבה אוויר, ונתחיל:
לפי חוק יסוד: נשיא המדינה, לנשיא יש סמכות "לחון עבריינים". הצרה היא, שזה פחות או יותר סעיף החוק היחיד שעוסק בסוגיה.
המחוקק לא הסביר לנו מי הוא "עבריין", לא קבע שום קריטריון לגבי היקף שיקול הדעת של הנשיא, וגם לא הגדיר את מנגנון בחינת בקשת החנינה.
באופן עקרוני, מוסד החנינה הוא לא "מסלול חלופי" לבתי המשפט. כלומר, "המקום הגיאומטרי" הטבעי של החנינה הוא לאחר שבתי המשפט סיימו את מלאכתם בפסק דין מרשיע חלוט, כלומר מצאו שאדם מסוים הוא "עבריין", וגם השיתו עליו עונש.
רק אז אמורה לעלות על השולחן האופציה לפנות בבקשת חנינה לנשיא.
במילים אחרות, כאשר לנאשם יש טענות לגבי מה שמיוחס לו בכתב אישום שהוגש נגדו – אז הוא אמור להעלות אותן בפני בית המשפט שדן בעניינו.
ואם יש לו טענות נגד בית המשפט שהרשיע אותו – הוא אמור להעלות אותן בפני ערכאת הערעור.
רק כאשר כל הערכאות המשפטיות מוצו – רק אז אפשר לחשוב על חנינה.
אלא שאפילו כאשר כל ההליכים בבתי המשפט הסתיימו – גם אז, ככלל, מוסד החנינה לא אמור להיות מעין ערכאת ערעור נוספת.
הרציונל הבסיסי של חנינה הוא של "חסד ורחמים", ולא של עיוות דין. אם אתה חושב שהורשעת שלא כדין – אז תבקש משפט חוזר, לא חנינה.
עד כאן – הכלל. כעת, אל היוצא מן הכלל.
בכל תולדות מדינת ישראל, יש מקרה אחד ויחיד שבו נשיא המדינה נתן חנינה לאדם טרם הרשעתו. זה קרה במה שידוע כ-"פרשת קו 300", שראשיתה באירוע משנת 1984, אז אנשי השב"כ רצחו מחבלים שנלכדו בחיים, ובהמשך ניסו לטשטש את מעשיהם ואף הוליכו שולל ועדת חקירה שבדקה את העניין (מזכיר לכם משהו?).
פרשת קו 300 יצרה סערה ציבורית אדירה, ובסופו של דבר הפטנט שנמצא כדי להרגיע את מחול השדים – הוא שאנשי השב"כ החשודים ברצח ובעבירות נוספות שכרוכות בשיבוש החקירה – יפנו בבקשת חנינה לנשיא הרצוג (האב).
הם אכן עשו זאת, הרצוג נעתר לבקשה – ונגד ההחלטה הזו הוגשו עתירות לבג"ץ.
זוכרים שהחקיקה לגבי חנינה היא "רזה" במיוחד? כשזה המצב, מי שיוצק תוכן פרשני לסעיפי החוק הוא כמובן בית המשפט העליון.
והשאלה הפרשנית שעמדה במוקד ההכרעה בפרשת קו 300 היתה מי הוא "עבריין", בהינתן שלנשיא המדינה יש סמכות "לחון עבריינים".
לשאלה הזו, יש למעשה שתי תשובות אפשריות.
לפי האפשרות הראשונה, "עבריין" הוא רק מי שהורשע בבית המשפט, שכן כמו שכולכם יודעים – אדם הוא חף מפשע עד שלא נקבעה אשמתו בבית משפט מוסמך.
ולפי האפשרות השנייה, אפשר להכיר בסמכות הנשיא "לחון עבריין" גם אם מדובר באדם שטרם הורשע.
ובג"ץ, בדעת רוב, קבע שהאפשרות השנייה היא הנכונה.
פסק הדין הוא מאוד סבוך, ולכן אין טעם להיכנס לפרטיו.
לענייננו, די אם נאמר שדעת הרוב (שמגר ובן פורת) קבעה שבמקרים חריגים ונדירים, שבהם המשך ההליך המשפטי יגרום לפגיעה קשה באינטרס ציבורי חשוב – אפשר להכיר בסמכותו של הנשיא לתת חנינה לאדם אף טרם הרשעה.
ברק, בדעת מיעוט, חשב אחרת.
מכל מקום, פרשת קו 300 היתה – ונותרה – תקדים בודד, אחד ויחיד, שבו נשיא נתן חנינה לאדם טרם הרשעה. זה לא קרה לפני כן, וגם לא לאחר מכן.
החשוב לענייננו הוא שגם על פי התקדים הבודד הזה, כדי להכיר בסמכות הנשיא לחון אדם טרם הרשעה, צריך שיהיה מדובר במקרה שבו אין מוצא סביר אחר.
נשאיר רגע את פסק הדין בעניין פרשת קו 300 בצד, ונעבור לפסק דין חשוב נוסף ביחס למוסד החנינה, והוא "פרשת ניר זוהר".
בפרשה זו, החליט הנשיא דאז קצב – בניגוד לכל הגורמים שבחנו את בקשתו של זוהר – לתת לו חנינה (למעשה היה מדובר בקציבת עונש מאסר עולם, אבל זה לא משנה מבחינתנו).
אלא שכדי שהחלטת נשיא לתת חנינה תהיה בת תוקף – נדרשת "חתימת קיום" של שר המשפטים. ומאחר ששרי המשפטים התנגדו בתוקף לחנינה שניתנה לזוהר, הם סירבו לחתום עליה.
לכן, זוהר עתר לבג"ץ – עתירה שבסופו של דבר הוכרעה בהרכב מורחב.
ההכרעה בפרשת ניר זוהר חשובה לנו משני טעמים מרכזיים:
הטעם הראשון, והמרכזי, הוא שנקבע ששיקול הדעת של הנשיא בהחלטה על מתן חנינה הוא אומנם רחב מאוד, וכזכור המחוקק לא הגביל אותו בשום דרך.
אבל, מיתחם שיקול הדעת הוא לא בלתי מוגבל, ובמקרים חריגים יש לשר המשפטים סמכות להימנע מלצרף את "חתימת הקיום" שלו, ובכך למנוע את מתן החנינה.
הטעם השני הוא שבאמצעות מנגנון "חתימת הקיום" – נפתחה בעצם האפשרות להעביר בביקורת שיפוטית החלטה על מתן חנינה.
אומנם, לנשיא יש חסינות מפני כל הליך משפטי. אבל, אם אפשר לעתור לבג"ץ נגד החלטה השר שלא לחתום "חתימת קיום" על חנינה – אפשר כמובן לעתור גם נגד החלטה שלו כן לחתום.
כעת, בואו נאסוף את השברים וננסה להתכנס לעניינו של נתניהו:
נתניהו, כידוע, לא הורשע בדבר, והוא נאשם שמשפטו מתנהל. לפיכך, עקרונית מוסד החנינה בכלל לא אמור להיות רלבנטי מבחינתו, ואם הוא טוען לחפותו – שיטען זאת בבית המשפט, כפי שהוא אכן עושה.
אבל, כזכור, יש את תקדים פרשת קו 300.
אלא שאם מנסים ליישם את התקדים הבודד הזה על נסיבות עניינו של נתניהו, די ברור שמדובר במקרה שבו אין שום הצדקה למתן חנינה – כמובן, בתנאי שכופרים באקסיומה כאילו כתוב בכוכבים שבנימין נתניהו חייב להיות ראש ממשלת ישראל.
תחת הכפירה הזו, אין שום אינטרס ממשי שיכול להצדיק מתן חנינה.
וכל כך למה?
כזכור, בפרשת קו 300 נקבע שמתן חנינה טרם הרשעה שמורה רק למקרים חריגים ונדירים, שבהם יש אינטרס ציבורי כבד משקל על הפרק, ושאין מוצא סביר אחר מהסבך.
לטענת נתניהו, גם הפעם יש אינטרס כזה – שראש הממשלה יוכל להקדיש את כל זמנו לניהול המדינה, וכן "איחוי הקרעים" בעם.
אלה אכן אינטרסים כבדי משקל, רק שכדי להגשים אותם – אין שום צורך בחנינה.
נתניהו יכול להתפטר, או לצאת לנבצרות – וכך יהיה לנו ראש ממשלה "במשרה מלאה" שיוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו לניהול המדינה. נכון, זה לא יהיה נתניהו, אבל זה עדיין יהיה ראש ממשלה שלא מנהל משפט במקביל לכהונתו.
בנוסף, והדבר קיבל ביטוי גם בבקשת החנינה עצמה – נתניהו משוכנע שהוא יזוכה לחלוטין, כי כידוע "התיקים קרסו".
במצב דברים שכזה, והיות שנתניהו הוא נאשם – הוא יכול פשוט לוותר על עדותו, ואז המשפט ימשיך להתנהל בהיעדרו.
כמו כן, אם רוצים לסיים את המשפט – יש דרך קלה ופשוטה לעשות זאת.
לאנשי השב"כ שהיו חשודים בפרשת קו 300 – לא היתה שום דרך להימנע מחקירתם באזהרה, שאז יתכן שהיו נאלצים להגן על עצמם באמצעות חשיפת סודות מדינה.
לעומת זאת, נתניהו הוא נאשם, ואם מאוד חשוב לנו, כחברה, לסיים את משפטו – הוא יכול פשוט להגיע להסדר טיעון ולהודות בכתב אישום מקל.
כמובן, שבתרחיש הזה המשמעות שנתניהו יורשע בהתאם להודאתו, ומן הסתם גם יסיים את כהונתו כראש ממשלה, כמו גם את הקריירה הציבורית שלו.
אבל, אם האינטרס שבו נתניהו מנופף הוא שהמשך ניהול המשפט יוצר "קרעים בעם" ומונע "פיוס" ו-"אחדות" – אז קדימה. תודה, תורשע, ורכבת הפיוס תצא לדרך.
לפיכך, מבחינה משפטית – קשה מאוד לראות כיצד עניינו של נתניהו עולה בקנה אחד התקדים של פרשת קו 300, במיוחד בהינתן שמדובר בתקדים זוהר בבדידותו ב-77 שנות קיומה של המדינה.
לכן, גם אם נניח שהרצוג יעתר לבקשה, וכמובן שהשר יחתום "חתימת קיום" – יהיה כמעט בלתי אפשרי להגן על כך בבג"ץ.
בקיצור, אם נתניהו, כפי שעולה מבקשת החנינה שהוגשה, מעוניין בחנינה כדי שיהיה לנו ראש ממשלה שיוכל להקדיש את כל זמנו לניהול המדינה, וכדי ליצור "איחוי קרעים" – אז אין לכך שום הצדקה משפטית.
אפשר בקלות להגשים את התכליות הללו בדרכים הרבה פחות רדיקליות מאשר חנינה טרם הרשעה.
הדרך היחידה – ה י ח י ד ה – שבה לבקשת חנינה שכזו תהיה היתכנות משפטית היא אם נתניהו יבקש "עיסקת חנינה", כך ש-"תמורתה" הוא יפרוש מיידית מתפקידו, ויתחייב שלא לשוב לחיים הציבוריים.
למה המסלול הזה כן אפשרי מבחינה משפטית? איך אפשר להבטיח שהתחייבות כזו תמומש?
על כך ועוד, בשרשור הבא.
supremedecisions.court.gov.il ↗
שני חטופים עדיין בעזה️️
