כידוע, ביום ראשון הגיש נתניהו בקשת חנינה לנשיא הרצוג.
בשרשור הקודם (כדאי להתחיל בו) ראינו מה הדין בנוגע לחנינה בכלל ולחנינה טרם הרשעה בפרט, ונוכחנו לדעת שיש דרך (עקיפה) לתקוף את החלטת הנשיא, אם וכאשר, לחון את נתניהו – ולהביא את ההחלטה בפני בג"ץ.
באופן כללי, ראינו שמוסד החנינה לא אמור להיות רלבנטי טרם שבתי המשפט סיימו את מלאכתם בפסק דין מרשיע חלוט. הדבר נובע הן מלשון החוק, שלפיה לנשיא יש סמכות "לחון עבריינים", כלומר את מי שנקבע שביצע עבירה – והן מהגיונם של דברים, שכן מוסד החנינה לא אמור להחליף את המנגנונים "הטבעיים".
כלומר, אם אדם עומד לדין וטוען לחפותו – באפשרותו לעשות זאת בפני בית המשפט שדן בעניינו. אם הוא הורשע שלא בצדק – הוא יכול לערער על כך.
אף אם הוא הורשע בפסק דין חלוט, אבל סבור שהדבר נעשה מחמת עיוות דין – הוא יכול להגיש בקשה למשפט חוזר.
וישנם גם מנגנונים שנועדו לנסיבות מיוחדות.
לדוגמה, אם הוגש כתב אישום, ולאחר מכן הנאשם נקלע לנסיבות אישיות מיוחדות (מחלה סופנית, אסון משפחתי וכו') – הוא יכול להגיש בקשה לעיכוב הליכים.
וכמובן, שאם נאשם מסוים רוצה לסיים את ההליך הפלילי נגדו במהירות – באפשרותו לפנות לתביעה, לנהל משא ומתן, ולהגיע להסדר טיעון מוסכם.
אז איפה נכנסת לתמונה סמכות הנשיא לתת חנינה טרם הרשעה?
ובכן, התשובה היא שהיא לא נכנסת. יש לנו רק תקדים בודד לחנינה טרם הרשעה – פרשת קו 300.
וגם באותו מקרה יחיד – היתה דעת מיעוט שסברה שחנינה טרם הרשעה אינה אפשרית, ושופטי הרוב היו מאוד מסויגים לגבי המצבים שבהם הדבר יתאפשר.
שמגר ציין כי אף שיש סמכות לחנינה טרם הרשעה, היא תינתן "רק בנסיבות חריגות לחלוטין, בהן עולים אינטרס ציבורי עליון או נסיבות אישיות קיצוניות ביותר, ואשר בהן לא נחזה פתרון סביר אחר".
זהו "אמצעי נדיר וקיצוני, אשר הושאר בידי הנשיא כסמכות חוקתית שיורית, בעלת אופי של שסתום ביטחון".
ובהמשך קבע שמגר:
"רק נסיבות שבהן צפוי נזק כבד לעניין שאין לו כל פתרון סביר אחר… יכולות להתיר סטייה מן הריסון המהותי המתחייב בשימוש בסמכות [החנינה טרם הרשעה], ורק לצורך מקרים חריגים נשמר קיומה הרדום של הסמכות, בגדר מעין סמכות שיורית".
האם כך הן נסיבות עניינו של נתניהו?
ובכן, מבחינה משפטית התשובה היא – לאו מוחלט.
גם אם נניח שיש למדינת ישראל אינטרס עליון שראש הממשלה שלנו יקדיש את כל זמנו לניהול המדינה, ולא יאלץ להעיד במשפטו – ישנם פיתרונות סבירים שיגשימו את האינטרס הזה.
למשל, נתניהו יכול להתפטר, ויכול לצאת לנבצרות, ולו זמנית, עד תום עדותו.
אומנם, המשמעות היא שהוא לא יהיה, גם אם זמנית בלבד, ראש הממשלה – אבל זה ממש לא אומר שלא מדובר בפיתרון סביר (כמובן, בתנאי שמקבלים את העובדה שלא כתוב בכוכבים שנתניהו חייב להיות ראש הממשלה).
לצד זאת, ניתן לטעון שיש אינטרס לאומי חשוב להפסיק את המשפט למען "איחוי הקרעים בעם".
אלא שגם ביחס לכך, יש פיתרון סביר בהרבה – הסדר טיעון, שמשמעותו שכתב האישום נגד נתניהו יעבור "ריכוך" משמעותי, והוא מצידו יודה בעבירות שיוותרו בכתב האישום לאחר אותו "ריכוך", וכמובן יורשע על פי הודאתו.
אפשר גם להסכים על העונש, וכך כל ההליך הפלילי נגד נתניהו יסתיים תוך דיון אחד.
במילים אחרות, מעבר לעובדה שכל מוסד החנינה טרם הרשעה מבוסס על תקדים בודד מלפני ארבעים שנה, שניתן בדעת רוב של שניים נגד אחד, ושמעולם לא חזר על עצמו – להבדיל מבפרשת קו 300, הפעם יש לנו אינספור פיתרונות סבירים אחרים, שעצם קיומם שולל את ההצדקה למתן חנינה גם לפי אותו תקדים ממש.
אם נעצור כאן, הרי שמבחינה משפטית המסקנה ברורה:
אין שום היתכנות למתן חנינה לנתניהו בשלב הנוכחי, וטרם שהורשע. אפילו התקדים המזהיר בבדידותו בעניין קו 300 – לא מתאים לנסיבות ענייננו (ואני שם בצד את כל הפרטים "הקטנים" של הודאה, לקיחת אחריות וכו').
כי הפעם, יש פיתרונות אחרים.
בפרשת קו 300, לא היה שום מוצא סביר אחר להימנע מפתיחת חקירה פלילית נגד בכירי השב"כ – מהלך שהיה חשש שיפתח "תיבת פנדורה" ענקית שתיפגע קשות בביטחון המדינה.
הסיבה לכך היתה שאותם בכירים היו צפויים לטעון שהם פעלו בהנחיית הדרג המדיני – כלומר הונחו לרצוח את המחבלים ולטשטש זאת.
הפעם, אין שום "תיבת פנדורה" שעלולה להיפתח אם משפטו של נתניהו ימשיך להתנהל.
החקירה הסתיימה כבר מזמן, כל החומרים הפכו לפומביים, וכדי להגן על עצמו מפני אישומים בעבירות שחיתות – נתניהו לא צריך לחשוף שום סוד (וכאשר יש חשש כזה, פשוט מקיימים דיון בדלתיים סגורות באיסור פירסום).
אלא שאחרי שאמרנו כל זאת – טוויסט בעלילה, ולמה אולי בכל זאת יש היתכנות משפטית למתן חנינה לבנימין נתניהו.
בסוף פסק דינה בפרשת קו 300, כתבה המשנה לנשיא בן פורת ז"ל, שהצטרפה לדעת הרוב של שמגר, כי הכרעתה היתה משפטית לחלוטין, "תוך התעלמות מהסערה המתחוללת בקרב הציבור סביב הפרשה".
אני מאמין לבן פורת שהיא דיברה בכנות, אבל גם מרשה לעצמי לטעון שזו היתממות. הסערה הציבורית ועוד איך השפיעה.
שופטי בית המשפט העליון חיים בתוך עמם, והם יודעים היטב עד כמה שאלת כהונתו של בנימין נתניהו כראש הממשלה, הן כנאשם ב-"תיקי האלפים" ובטח לאחר ה-7.10 – קורעת ומפלגת את העם.
בלי שום קשר לעמדה הפוליטית, ובהתעלם מהקצוות הרעשניים משני הצדדים – נדמה שהרוב הגדול של אזרחי ישראל היה שמח מאוד אם היה נמצא הפיתרון שיביא את מחול השדים המכונה "משפט נתניהו" לסופו.
כן, אפילו אם הסוף הזה לא יהיה בדרך המלך של הכרעת דין מלאה בבית המשפט, או אפילו לא בהסדר טיעון.
זה נכון, שמבחינה משפטית "טהורה" – אין הצדקה ללכת למסלול החנינה. זה גם נכון, שמתן חנינה פירושו פגיעה קשה מאוד בשלטון החוק, בשיוויון בפני החוק וב-"מבחן בוזגלו".
אבל המציאות, שאותה אף אחד מאיתנו לא בחר ושעליה אין לאיש מאיתנו שליטה – היא שהמשך ניהול המשפט גורם לנזק עצום למדינה.
לעומת זאת, הפסקת המשפט עשויה להגשים אינטרס ציבורי אדיר, של הרגעת הרוחות, סיום סאגה שמפלגת ומשסעת את החברה בישראל – ומתן אפשרות אמיתית לאיחוי הקרעים, שבקשת החנינה של נתניהו כל כך הדגישה.
אבל, אם הולכים במסלול האנומלי של חנינה טרם הרשעה, בטח בנסיבות של נתניהו – צריך עוד משהו.
אם אנחנו מתחשבים בשיקולים שהם "לבר משפטיים", כלומר כאלה שנותנים ביטוי לתהליכים חברתיים, פוליטיים וציבוריים שגם השופטים ערים להם וחווים אותם; ואם לשם כך אנחנו מוכנים ליצור תקדים משפטי מהפכני ש-"דורס" את כל מה שידענו עד כה – זה לא יכול להיעשות רק מצד אחד של המשוואה.
כדי שהרעיון המאוד יצירתי, מורכב ובעייתי משפטית יהיה בכלל על הפרק – הוא חייב, פשוט חייב, לכלול לכל הפחות קבלת אחריות מצד נתניהו (לאו דווקא "הודאה באשמה"), התפטרות מיידית מתפקידו כראש הממשלה, והתחייבות לפרישה מהחיים הציבוריים.
במצב כזה, ורק בו, יוגשם אותו אינטרס לאומי עליון.
תומכי נתניהו "יקבלו" חנינה שתינתן לו, כך שהוא יצא מההליך המשפטי צח כשלג, כאילו "תיקי האלפים" לא היו מעולם.
גם נתניהו וגם חסידיו יוכלו להמשיך ולטעון שהכל היה רדיפה, עלילה ו-"תפירת תיקים", שדבר לא הוכח ושהוא הראה מנהיגות ואצילות נפש בכך שהסכים לקבל חנינה ולפרוש מהפוליטיקה.
מתנגדיו של נתניהו (גילוי נאות, אני ביניהם) – "יקבלו" כמובן את סיום הקריירה הציבורית של מי שהם רואים כאדם מושחת, שאחראי למחדל ה-7.10, ושכהונתו גרמה לנזק עצום לחברה הישראלית ולמדינה כולה.
וכמובן, שהמתנגדים יוכלו לטעון שנתניהו נחלץ בעור שיניו מהרשעה, וזכה להנחת סלב ענקית.
אבל מעבר למה שתומכי נתניהו מתנגדיו "יקבלו" – החשוב הוא מה שהמדינה תקבל. ומבחינה זו, ושוב בהתעלם מהקצוות, זה כבר לא משנה מה עמדתכם הפוליטית:
מדינת ישראל תקבל שקט, והזדמנות אמיתית להתחיל בתהליך של שיקום – גם ממאורעות המלחמה, וגם מהשנים שקדמו לה. כדי לקבל את זה, צריך לשלם מחיר.
והמחיר "ההדדי" הזה הוא חנינה טרם הרשעה – במקביל לפרישה.
כעת, אני יודע מה אתם חושבים:
נו באמת, אז נתניהו "יתחייב" לפרוש מהחיים הציבוריים. ההתחייבות שלו לא שווה כלום, והוא יקבל חנינה – ומיד יחזור.
אלא שעל השאלה הפרקטית, כלומר איך אפשר לאכוף את ההתחייבות הזו – נענה בשרשור הבא.
השרשור הקודם פה:
קישור לפסק הדין המלא בפרשת קו 300:
web.archive.org ↗
