ביום 22.2.2026 עלה לאוויר פרק בפודקאסט הפופולרי של נדב פרי, שבו התארח מיודענו קלמן ליבסקינד, ושבמהלכו השניים שוחחו במשך כשעה וארבעים דקות.
השיחה הארוכה מהווה הצצה לא שגרתית, ולדעתי גם מטרידה ואפילו מדאיגה, לתוך מחילת הארנב שבתוכה חי מר ליבסקינד.
אקדים ואומר, שמאחר שפרי וקלמן שוחחו יותר משעה וחצי, והיות שאני כותב במדיום כמו טוויטר – ברור שלא ניתן להתייחס לכל מה שנאמר, גם לא בנושא של בשרשור הזה, והוא האופן שבו קלמן תופס את "התקשורת".
בגדול, הראיון עם קלמן הדגים במלוא עוזן את שתי האובססיות המוכרות של קלמן, שבאות לידי ביטוי כמעט בכל דבר שהאיש מפרסם.
האובססיה הראשונה היא סביב ההתנתקות, שעליה קלמן כתב מיליארדי מילים, ושבה לא נעסוק הפעם (אלא בעקיפין). האובססיה השנייה היא סביב "התקשורת", ובה נתמקד.
במשך לא מעט שנים שבהן אני עוקב אחרי הגותו של קלמן, ניסיתי – וכך ניסה גם פרי, כפי שתיכף נראה – להבין על מה ולמה יושב התיעוב העמוק של ליבסקינד כלפי מה שהוא תופס כ-"תקשורת".
בעיקר, ניסיתי להבין איך לכל הרוחות קלמן מתעסק כל כך הרבה במה נחום ברנע כתב, או מה אמנון אברמוביץ' אמר, או מה רביב דרוקר שידר – אבל מתעלם לחלוטין ממפלצת התעמולה הביביסטית, שהיא בגדר תמנון שהשתלט על חלקים גדולים בתוך אותה "תקשורת".
ובעיקר, למה הוא, שמתיימר להיות עיתונאי, עוסק באופן חסר פרופורציה בסיקור של הממשלה -במקום בממשלה, החלטותיה ומעשיה.
מסתבר, שבתוך תודעתו הסובייקטיבית של קלמן – יש תשובות לכל השאלות הללו. הצרה היא, שבין אותה תודעה שמתקיימת רק אצלנו, לבין המציאות שמשותפת לכולנו – יש קשר רופף מאוד, אם בכלל.
בואו נדגים זאת באמצעות חלקים מתוך הראיון, לפי הסדר הכרונולוגי שבו הם הובאו.
פרי אומר לקלמן שבעבר, התקשורת כן ביקרה ראשי ממשלה שאינם מהימין, ובעיקר – שהיא עסקה באמת.
התשובה של קלמן היא שהתקשורת מאז ומעולם, וגם כיום, היתה "פוליטית ואג'נדאית", והדוגמאות שלו היא – איך לא – זה האם התקיים דיון בעד ונגד ההתנתקות, אוסלו, קמפ דיוויד וכו'. אבל זה מילא.
קלמן טוען שההבדל היחיד בין התקשורת של "פעם" לבין ימינו – היא שנוסף שחקן בשם ערוץ 14.
לדעתי, הקטע הזה מספק לנו כמה תובנות מדהימות על תפיסת המציאות הליבסקינדית:
מבחינת קלמן, הזמן קפא מלכת לפני 21 שנים, אם לא לפני כן. עולם התקשורת עדיין מורכב מרשות השידור, גלי צה"ל, ערוץ 2 וכמה עיתונים מודפסים. כל מה שהשתנה מאז זה שנוסף ערוץ 14.
עיזבו רגע את העובדה שקלמן פספס את המהפכה של הביביתון "ישראל היום", שהרג את העיתונות הכתובה, שפעם היתה מקור מידע חשוב מאוד עבורנו. הוא לא שמע על האינטרנט ועל הרשתות החברתיות?
מבחינת קלמן, כוחה של התקשורת "המסורתית" הוא כפי שהיה בתחילת המילניום. העובדה שנתניהו בנה פה מפלצת תעמולה שמאפשרת לו להעביר מסרים בלי להיות תלוי בתקשורת – פשוט חמקה מעיניו.
הרי האיש הזה לא מתראיין כבר שנים באמצעי התקשורת, למעט לשופרות מטעמו. במערכת הבחירות האחרונה הוא אפילו פשוט לא ספר את ערוצים 11, 12 ו-13, וגם במהלך מלחמה של שנתיים הוא לא מצא לנכון לענות לשאלות קשות של עיתונאים אמיתיים שמדברים בעברית.
איך אפשר ברצינות לטעון שכל מה שהשתנה בעולם התקשורת בעשרות השנים האחרונות זה שבשלט שלכם יש גם את ערוץ 14? לעזאזל, רק לפודקאסט שקלמן התראיין אליו יש יותר מאזינים מאשר לרוב המוחלט של התוכניות שמשודרות בערוצי הסטרימינג, בטח לתחנות הרדיו.
איפה האיש הזה חי?
אבל בואו נמשיך, וננסה להבין מה קלמן חושב על *התוכן* שמשודר בתקשורת.
פרי מבקש מקלמן לעמוד על ההבדל בין לשרת אג'נדה, לבין לשרת פוליטיקאי. בין לדווח על המציאות, גם אם באופן מוטה – לבין לשדר פייק.
בקיצור, פרי מנסה להמחיש לקלמן שאולי אפשר לטעון, לדוגמה, שערוץ 12 הוא מוטה "לשמאל". אבל גם בהנחה שזה המצב, בערוץ 12 עושים עיתונות, בסטנדרטים של עיתונות, שלכל היותר היא לא מאוזנת.
לעומת זאת, "התקשורת" הביביסטית משרתת פוליטיקאי, היא לא עוסקת בעיתונות אלא בתעמולה, ושמי שעובדים בה לא רואים עצמם כפופים לשום אמת מידה מקצועית מינימלית.
התשובה של קלמן היא התחמקות.
הוא ממשיך וטוען שהאופן שבו "התקשורת" מדווחת על המציאות הוא מוטה. ומבחינתו, העובדה שיש כלי תקשורת שהם אולי מוטים אבל נאמנים לסטנדרטים מקצועיים ועיתונאיים, ויש ערוצי תעמולה שלא ימצמצו לפני שהם משדרים שקר מוחלט, כל עוד הוא משרת פוליטיקאי אחד – היא בגדר "ניואנס".
הוא נותן כדוגמה את "הרפורמה", שלדעתו סוקרה באופן חד-צדדי – ולכן יש לו "אפס אמון במה שהוא שומע בחדשות ואפס אמון, קורא בעיתונים ורואה בטלוויזיה".
ובכך, אולי בלי שקלמן שם לב, הוא מוכיח בדיוק את הנקודה של פרי:
"הרפורמה" לא היתה פייק. היא היתה אירוע שטלטל את מדינת ישראל. לצורך העניין, נזרום איתו שהדיווח "בתקשורת" היה חד-צדדי לחלוטין (וכמובן, שהדבר הזה מצריך התעלמות מוחלטת מכל מה שהתחדש פה בעשרים השנים האחרונות, ומחשבה כאילו אנחנו בימי המונופול של רוממה).
אבל זה שמסקרים משהו באופן מוטה – לא אומר שממציאים משהו. אפשר לכעוס על זה שבערוץ 13 סיקרו את "הרפורמה" באופן חד-צדדי, אבל אי אפשר להגיד – "טוב, יש לי אפס אמון שבכלל קיים דבר כזה שמכונה הרפורמה המשפטית".
כי לפי קלמן, והוא אומר זאת במילותיו – בעצם אין אמת. הכל עניין של "אג'נדה". לכן, אם מפלצת תקשורת כמו ינון מגל, שבלי שום קשר להיותו טאלנט בטלוויזיה וברדיו האזורי (שגם עליו קלמן כנראה לא שמע), גם מחזיק ביכולת להגיע למאות אלפי אנשים באמצעות הרשתות החברתיות, מפיץ תיאוריות קונספירציה הזויות וממציא פייקים שלא היו ולא נבראו – אז יש לזה אותו מעמד כמו הבעת דעה שלילית על "הרפורמה".
וזה כבר דפוק לגמרי:
לדווח על "הרפורמה" ואז לעשות פאנל שבו, לצורך העניין, כולם טוענים כמה היא רעה – זה משהו אחד. להמציא עובדות, ולדווח עליהן כמציאות, להבדיל מאשר להביע עליהן דעה – זה כבר משהו אחר לגמרי.
כי העובדות הן עובדות. הן אמורות להיות משותפות לכולנו. מה שמבדיל ביננו זו *הדעה* שלנו על העובדות.
וכאשר קלמן אומר שאין אמת – אז זה שברוכי קרא מתבטא נגד הרפורמה, וזה שיעקב ברדוגו ממציא אירועים שפשוט לא התרחשו – זה בעצם אותו דבר.
וזה ממש לא.
בהמשך, פרי ממשיך ומתעקש – אתה מייצר סימטריה בין 12 לבין 14. בין דיווח מוטה על עובדות לבין המצאת שקרים. קלמן משיב – אבל זה אותו פייק. פרי מתעקש, וקלמן שוב מתחמק, וטוען שאין אמת. שיש סימטריה בין דיווח מוטה לבין פייק.
וזה שוב מחזיר אותנו למסקנה שמבחינת קלמן – אין דבר כזה "מציאות". אם לא נותנים ביטוי *לדעות* שלו, אז זה בדיוק כמו לדווח שלהקת דרקונים שרפה את תל אביב. זה פייק, וזה פייק. בעולמו של קלמן, זה אותו דבר.
נמשיך.
קלמן נדרש להתמודד עם העובדה שבכל זאת – כולנו מופגזים, על בסיס יומיומי אם לא שעתי, במסרים מטעם נתניהו, הממשלה והקואליציה. כל אחת ואחד שקוראים את השרשור הזה הרי חווים מידי יום התמודדות עם עוד ספין שבוקע ממכונת התעמולה.
זו יכולה להיות דרמה אדירה ב-"תיקי האלפים", שערורייה מטורפת שקשורה באהרן או אהוד ברק, פסק דין לא מאוד חשוב של בג"ץ או התבטאות של גרבוז.
בהינתן שזה המצב, איך לכל הרוחות אפשר לטעון שכל "התקשורת" היא "שמאלנית", ולמה בכלל לעסוק בתקשורת "המיינסטרימית" באופן אובססיבי, בהינתן שנתניהו ושות' מצליחים לחולל כל כך הרבה ספינים שמטלטלים את המדינה בלי להיות תלויים בה?
התשובה של קלמן היא לא פחות ממדהימה:
כי מי שקובע את סדר היום זו "התקשורת", כלומר התקשורת המוטה לשמאל. לערוץ 14 ושות' אין יכולת לקבוע פה סדר יום. ויותר מזה – לנתניהו עצמו אין יכולת כזו.
אני באמת מקווה שקלמן חזר מטיול ממושך במאדים, כי אחרת אני חושש שהוא התנתק מהחללית שהחזירה אותו משם.
ברצינות, מר ליבסקינד? מי ששולט בסדר היום זה יוסי ורטר, אריה גולן ומוטי גילת? איפה לכל הרוחות אתה חי?
המכונה הביביסטית מסוגלת לקחת קשקוש כמו בנה של היועמ"ש, הפרגולה של ליאת בן-ארי, או אפילו הדלפת הסרטון משדה תימן – ולטרטר עליו 24/6, בהרעשה בלתי פוסקת, שמגיע לכל אזרח ואזרח במדינת ישראל.
קחו לדוגמה את נרטיב "התיקים קרסו". מעבר לכך שכל התומכים בממשלה משוכנעים לחלוטין שזיכויו של נתניהו הוא בגדר עובדה מוגמרת, אף *שהמציאות* היא מעט שונה – בוודאי שהנרטיב הזה הגיע לאוזניהם של כולם, גם מי שמתנגדים לנתניהו.
מי בדיוק אחראי למגה-קמפיין הזה על "קריסת התיקים"? הוא נרקח במרתפים של רח' שוקן, באולפנים של חברת החדשות, או אצל נתניהו ויועצי התקשורת שלו?
זאת אומרת, שלקלמן יש דרך לשכנע את עצמו בכל דבר:
קודם כל, התקשורת היא שמאלנית לחלוטין (אגב, במקומות אחרים בראיות הוא טען שהוא בכלל לא צופה בטלוויזיה, אז איך בדיוק אתה יודע מה משדרים במהדורות?). כל מה שהשתנה פה בעשרים שנים האחרונות זה שנוסף ערוץ 14. אין הבדל בין ערוצים 11-13 לבין ערוץ 14, כי אין הבדל בין דיווח מוטה לבין פירסום שקרים ופייק. ואפילו אם נקבל את המציאות – כן, המציאות – שבה יש תקשורת ביביסטית עם יכולת השפעה ותהודה אדירה, אז זה בעצם לא חשוב כי היא לא קובעת את סדר היום.
את סדר היום קובע כנראה נחמיה שטרסלר, בטור שהוא כותב פעם בשבוע.
אבל בואו נדלג הלאה.
שמתי בצד המון דקות שבהן קלמן התקרבן והתבכיין, כדי שנסיים בקטע הכי מטורף בראיון, שממחיש יותר מכל את "המציאות" לפי קלמן:
פרי מעמת את קלמן שהוא גוזר גזירה שווה בין התקשורת לבין השלטון. הוא עוסק באופן אובססיבי במי אמר מה ובאיזה ערוץ, וכמעט שלא מתעסק במה הממשלה החליטה ומה קורה בפועל.
והתשובה של קלמן? את השלטון אפשר להחליף, ואת התקשורת ואת בית המשפט לא.
ואז מגיע השיא של כל השיאים: "לתקשורת יש לה השפעה על מה שקורה כאן יותר מאשר לראש הממשלה. בסוף, התקשורת קובעת אם ראש הממשלה עשה משהו טוב או לא טוב".
אתם הבנתם את זה? בייקום הקלמניסטי המקביל, התקשורת ובית המשפט העליון של ימי ההתנתקות – לא השתנו אפילו במילימטר. והם מי שקובעים ומשפיעים, לא ראש הממשלה שמכהן בתפקידו מאז 2009 (עם הפסקה של שנה וחצי).
איך בכלל ניגשים לענות על אמירה כזו? איך מתמודדים עם אדם, שיש מאות אלפי אנשים שקוראים את מה שהוא כותב, שמשוכנע שיונית לוי ודני קושמרו יותר משפיעים על מה שקורה במדינה מאשר בנימין נתניהו?
לכאורה, אפשר ללכת לקראת קלמן, ולפרש אותו כך שהוא לא התכוון שקרן מרציאנו קובעת האם ומתי נתקוף בעזה, או כמה מיליארדים ישולמו מהמיסים שלי לחרדים כדי שימשיכו להנשים את הקואליציה.
קלמן התכוון שצרכן התקשורת יחליט האם זה "טוב" או "רע" לפי התקשורת, ולא לפי האם זה "באמת" טוב או רע.
אלא שגם תחת הפרשנות המקלה הזו, בסוף קלמן נתקע בקיר של דיסוננס קוגניטיבי:
אם התקשורת היא כל כך חזקה, וכל כך משפיעה, ועל פי יישק דבר, נקבע סדר היום וכולנו מגבשים את דעותינו – איך לכל הרוחות נתניהו הוא ראש הממשלה? איך הגוש שלו ניצח בבחירות, ולמה התרשורת האימתנית לא גרמה לכך שלמרצ יהיו 40 מנדטים?
ואתם רוצים לשמוע עוד משהו?
זה ממש מגניב שקלמן מסביר לעצמו למה הוא עוסק באופן אובססיבי בתקשורת, במקום בביקורת על הממשלה הנפלאה שלנו, שסיפקה לנו שלוש שנים ורבע של חיים שלווים ורגועים. כי אם התקשורת היא שקובעת ומשפיעה, ולא הממשלה, אז רק הגיוני לעסוק בה.
הצרה היא, שלפני הממשלה הנוכחית, היתה פה ממשלה אחרת. ואז, תראו מופתעים, קלמן דווקא ביקר אותה בלי סוף. הוא עסק *גם* בתקשורת, אבל בעיקר חבט ללא רחמים בבנט, לפיד, גנץ ושקד.
לעומת זאת, אפילו עם מיקרוסקופ משוכלל לא תמצאו פיסקה אחת של ביקורת מצידו על הממשלה הנוכחית ושריה.
וזו, בשורה התחתונה, מחילת הארנב של קלמן ליבסקינד:
קלמן ממציא כל מיני תפיסות, שאין להן שום קשר למציאות ושאין בהן שום ״אידיאולוגיה״, היגיון או עיקביות (שלא לומר שהן עמוסות בסתירות) – וכך הוא מצליח להסביר לעצמו למה בעצם הוא בסדר, והוא תמיד צודק, והוא לעולם קורבן.
בשרשור הזה, התמקדתי כאמור בתפיסה שלו על מה שקלמן מכנה "התקשורת". אלא שאותם דפוסים באים לידי ביטוי בראיון גם בהקשרים אחרים. אבל, נשאיר את זה לפעם הבאה (אם יהיה ביקוש).
קישור לפרק המלא:
רוצים גם שרשור על קלמן וההתנתקות?
