ביום שני הקרוב, 14.7, אמורה מליאת הכנסת לדון בהדחתו של ח"כ איימן עודה מהכנסת.
בואו ננסה לעשות סדר לגבי המצב המשפטי בנושא, ואז לנסות ולגזור ממנו מסקנות לגבי דרך ההתנהלות הפוליטית המתבקשת.
זה הולך להיות ארוך, אבל זה גם ממש חשוב.
נתחיל דווקא במשהו מופשט:
"הפרדוקס הדמוקרטי" הוא ביטוי שמגלם את הקושי שבו על מנת להגן על הדמוקרטיה – צריך לעיתים לעשות שימוש בצעדים שהם אנטי-דמוקרטיים בעליל, כמו שלילת זכויות יסוד.
הדוגמה הקלאסית לכך היא חשש מניצול לרעה של מנגנונים דמוקרטיים על מנת להחליש את הדמוקרטיה עצמה.
התפיסה הרווחת היא שבמסגרת עקרונות היסוד של משטר דמוקרטי, צריך כמובן לאפשר לציבור המצביעים לבחור את נציגיהם לפרלמנט לפי השקפת עולמם. עם זאת, הדמוקרטיה לא צריכה לאבד את עצמה לדעת, ולאפשר למי שרוצה להכחיד אותה להשתמש בחירויות שהיא מעניקה לו.
לכן, גם לזכויות הכי מקודשות יש גבול.
כפי שחופש הביטוי, חופש התנועה וכו' שיש לכולנו אינם בלתי מוגבלים – כך גם הזכות לבחור ולהיבחר אינה אבסולוטית, וניתן לתחום אותה.
מצד שני, צריך להיזהר מאוד מפני מצב שבו בשם ההגנה על הדמוקרטיה אנו גולשים במדרון חלקלק לעבר פגיעה שאינה נדרשת בחירויות הפרט, בדגש על קבוצות מיעוט.
לכן, הגבלת החירות הכי בסיסית בדמוקרטיה, ושלילת זכותו של אדם להיבחר (וזכותם של התומכים בו לבחור בו) – תיעשה, ככלל, רק במקרים חריגים שבחריגים, כאשר כלו כל הקיצין.
כעת, מהעקרונות המופשטים – נעבור לדין בישראל, שמגדיר שתי דרכים לשלול את זכותו של אדם להיבחר לכנסת בשל עמדותיו.
הדרך הראשונה היא זו שמוגדרת בסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, שנחקק בהסכמה רחבה בשנת 1985 ושרובכם מכירים, אשר מאפשר לפסול רשימה או מועמד מהתמודדות בבחירות, בהתקיים אחת משלוש עילות – שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין נגד ישראל.
