בית המשפט העליון פירסם אתמול פסק דין "קטן", אבל גם מעניין, ואולי גם כזה שתהיה לו חשיבות רוחבית לא מבוטלת, בבקשת רשות ערעור שהגיש ח"כ ניסים ואטורי נגד אזרח בשם מרדכי הררי.
היות שתביעות דיבה הן בגדר ספורט לאומי בישראל, הוא גם עשוי לשמש לא מעט מכם ומכן.
אז מה הסיפור?
הזמן הוא יולי 2023, ימי שיא "הרפורמה המשפטית", רגע אחרי חקיקת ביטול עילת הסבירות.
ואטורי פירסם ציוץ ובו תמונת "סלפי" עם יריב לוין וחברי קואליציה נוספים, וחוגג – "החוק עבר, תחי מדינת ישראל!".
מטבע הדברים, הציוץ גורר תגובות רבות, אחת מהן של הצייצן מרדכי הררי.
הררי משיב לואטורי כך:
"ניסים ואטורי המושחת באדם, ניסים ואטורי חסר השכלה המתגאה באפסותו, ניסים ואטורי עוכר ישראל ויהודי מתועב, ניסים ואטורי איש זדוני דוחה ובושה גדולה למדינת ישראל".
נוכח התגובה הזו – ואטורי הגיש תביעת לשון הרע נגד הררי.
בית משפט השלום קיבל את התביעה.
תיכף נבין מה בדיוק קרה בבית משפט השלום, אבל בינתיים נספר שהררי ערער לבית המשפט המחוזי – שקיבל את התביעה, וביטל את חיובו של הררי בפיצויים לטובת ואטורי.
ואטורי לא ויתר, והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון – והנה הגענו אל פסק הדין מאתמול, ואת חוות הדעת המובילה של שטיין.
הסוגיה המרכזית, לצורך הכרעה בהליך, היתה שאלת סיווג הדברים שאותם כתב הררי בתגובה לואטורי, כאשר האבחנה החשובה היא בין דעה לבין עובדה:
בגדול, חופש הביטוי מאפשר לכולנו להביע את דעותינו, גם אם הן מנוסחות באופן חריף, בוטה ואפילו משתלח. גידופים, קללות ושפת ביבים – הם, ככלל, דעה.
לכן, דווקא האמירות שאולי נראות לכן כמעליבות במיוחד מצידו של הררי, כמו כינוי ואטורי בתארים "עוכר ישראל", "מתועב", "איש זדוני ודוחה" או "בושה גדולה למדינת ישראל" – הן במובהק אמירות שנחשבות כהבעת דעה.
ומה שמקוטלג כהבעת דעה – אינו נחשב כלשון הרע. לכן, הביטויים האלה לא רלבנטיים.
מצד שני, יש אמירות שהן באופן מובהק טענות עובדתיות. למשל, אם אני אטען שהשכן שלי מכה את הילדים שלו פעמיים בשבוע – אז אמירה כזו לא יכולה, בשום אופן, להיחשב כדעה. זו טענה עובדתית, שאולי היא נכונה, ואולי לא.
וכאשר מדובר בטענה עובדתית – אז האמירה יכולה להיחשב כלשון הרע.
אבל אלה המקרים הקלים.
בתווך, נמצא מה ששטיין הגדיר כ-"ביטויי תפר", קרי אמירות ש-"יושבות על תפר שמחבר התבטאויות אשר נופלות בגדר 'דעה' להתבטאויות בעלות משמעות עובדתית".
כדוגמה לביטויים כאלה ציין שטיין מילים כמו "מושחת", "שקרן" או "עבריין" – שיכולות להיחשב גם כדעה וגם כעובדה.
ולפי שטיין, יש בדין בישראל אי-בהירות בנוגע לאופן שבו יש להכריע האם אותם "ביטויי תפר", כלשונו, הם בגדר דעה, וככאלה ככלל אינם יכולים להיחשב כלשון הרע – לבין מצבים שבהם הם יחשבו כטענה עובדתית, אשר עקרונית יכולה להצדיק חיוב בפיצויים.
מה שמוביל אותנו אל המסקנה העיקרית של שטיין.
הנקודה החשובה ביותר בפסק הדין שלו היא שסיווג של "ביטויי תפר" שכאלה אינו גורף, אלא תלוי נסיבות.
כלומר, יש מקרים שבהם אמירה מסוימת היא במובהק דעה, ואין צורך "לצלול" לבירור של נסיבות המקרה. לומר על אדם שהוא מכוער, מגעיל או שפל – זו בעליל דעה. אבל לומר שאדם מושחת – לאו דווקא.
בענייננו, בית משפט השלום קבע שבשים לב לנסיבות הקונקרטיות של הפירסום של הררי – המשמעות של הביטוי "מושחת" שבו הוא השתמש היא דווקא ציון עובדה. בית משפט השלום למד זאת מדבריו של הררי בעדותו, שהבהיר שלא מדובר במעין גידוף, אלא שהוא התכוון לייחס לואטורי ביצוע מעשי שחיתות עברייניים.
כלומר, ההכרעה של בית משפט השלום היתה נטועה בנסיבות הקונקרטיות של הפרשה, ומסקנתו היתה שהררי השתמש במונח "מושחת" כתיאור עובדתי, כלומר כטענה לפיה ואטורי ביצע עבירות שחיתות – ולא כאמירה כללית על טיבו של ואטורי כאדם, שאז הביטוי היה נחשב כהבעת דעה.
בית המשפט המחוזי חשב אחרת.
לפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, יש לבחון את הדברים שכתב הררי בעיניו של "האדם הסביר".
וכך, לשיטת בית המשפט המחוזי, "בהקשר של המחאה נגד הרפורמה המשפטית, אדם סביר יראה בביטויים אלו כ-'גידופים סובייקטיביים', ולא עובדות כהווייתן, וככאלה הם אינם עולים כדי לשון הרע".
כלומר, בית המשפט המחוזי התייחס לדברים כאל "עניין משפטי טהור", שההכרעה בו אינה תלויה בזיקה לנסיבות העובדתיות הקונקרטיות. ההכרעה הזו נעשית במנותק מהן, לפי מבחן האדם הסביר.
למעשה, בחינת הנסיבות הללו בכלל אינה נדרשת כאשר בית המשפט מכריע האם לסווג ביטוי כ-"דעה" או כ-"עובדה".
הקביעה החשובה של שטיין היתה אם כן שהאופן שבו בית המשפט המחוזי נדרש להכרעה – היה שגוי:
כדי שבית משפט יוכל לסווג כהלכה את אותם "ביטויי תפר", שלעיתים הם דעה ולעיתים הם עובדה – מתבקשת בחינה של הנסיבות הספציפיות של המקרה, לרבות למה בדיוק התכוון המפרסם (ולא רק מה הבין האדם הסביר).
לכן, שטיין קיבל את בקשת רשות הערעור, ביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי – והשיב על כנו את פסק הדין של בית משפט השלום, שחייב את הררי בפיצויים על הצד הנמוך, בסך של 10,000 ש"ח, וזאת כאיזון בין חופש הביטוי, הפגיעה בואטורי, החשיפה הנמוכה של התגובה של הררי, ומעמדם של הצדדים.
טרם חתימת פסק דינו, שטיין קבע שיש לדחות מכל וכל את טענתו של הררי כאילו מדובר ב-"תביעת השתקה", בהתאם למבחנים שנקבעו בפסק הדין הידוע כ-"הלכת וקנין" מראשית שנת 2025.
לפי שטיין, "התביעה [שואטורי] הגיש נגד [הררי] היא תביעה מבוססת שאין בה ולו מאפיין אחד של תביעת השתקה".
מינץ הסכים עם שטיין.
כנפי-שטייניץ, בדעת יחיד, למעשה חלקה על שטיין כמעט לכל אורך הדרך:
לשיטתה, כנראה שהסיווג הנכון של הביטוי "מושחת" הוא דווקא כהבעת דעה; והסיווג של ביטוי כדעה או כעובדה הוא "שאלה פרשנית, הנבחנת מן הטקסט ומהקשרו בעיני האדם הסביר" – ולאו דווקא מהנסיבות.
עם זאת, כנפי-שטייניץ הצטרפה לתוצאה של שטיין מטעם משפטי אחר, והוא שבית המשפט המחוזי לא דן בשאלה איזו הגנה עומדת להררי, בהנחה שהביטוי "מושחת" הוא בגדר דעה, ולא בגדר עובדה.
לכן, בשורה התחתונה בקשת רשות הערעור התקבלה פה אחד.
ועד כאן פסק הדין. מכאן, כמה הערות, שהן דעתי בלבד.
א. פסק הדין עומד בניגוד למגמה הדי ברורה של בתי המשפט להימנע מלדון בתביעות לשון הרע שכאלה, שמבוססות על פירסום יחיד, בטח ברשתות החברתיות, שאין בו הרבה "בשר".
במקום לנפנף תביעה כזו, ועוד מצד חבר כנסת – שלושה בתי משפט מצאו את עצמם דנים במשמעות של הביטוי "מושחת" בתגובה לציוץ.
ב. ועוד בהקשר זה, שטיין כאמור דחה לחלוטין את הטענה של הררי לפיה מדובר ב-"תביעת השתקה".
כידוע, אני לא מחלק ציונים לשופטים, אבל לא מופרך היה להגיע למסקנה אחרת, בטח כאשר מדובר בחבר כנסת שיש לו אינספור דרכים אחרים להתמודד עם תגובה בטוויטר, גם אם זו תגובה משתלחת ומיותרת.
ג. כמסקנה לעתיד עבור כולנו, כדאי לקחת בחשבון שפסק הדין הזה אינו "גליץ'" – אלא עשוי גם לבשר על שינוי מגמה, שכן מדובר בהלכה שקבע בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו.
כלומר, יתכן שאם "התרגלנו" לכך שביטויים שונים, וביניהם "מושחת", מוגנים מפני תביעה – כדאי לחשב מסלול מחדש.
ד. וכמובן, שלא נסיים בלי הקשר פוליטי:
מדובר, כאמור, בבקשת רשות ערעור שהגיש חבר כנסת וולגרי למדיי מסיעת "הליכוד", שאינו צמחוני בהשתלחויות שלו עצמו כלפי מערכת המשפט בכלל, ובית המשפט העליון בפרט.
ולמרות זאת, הבקשה שלו התקבלה פה אחד, והוא זכה בפסק דין די תקדימי לטובתו.
מכונת התעמולה יודעת להדהד בלי סוף, ולקדוח לכם במוח, בכל פעם שבתי המשפט פוסקים לטובת מי שמשתייך למחנה הפוליטי שמתנגד לנתניהו, ולצרוח שהמערכת מושחתת, שמאלנית, שחייבים רפורמה ושאר בולשיט.
אבל במציאות, בתי המשפט – כולל העליון – פוסקים לעיתים כך, ולעיתים אחרת, בהתאם לדין.
ואם הגעתם עד פה, ונהניתם לקרוא את השרשור הזה – משהו אישי:
כדי להביא את המידע הזה בפניכם נדרשים הרבה עבודה וזמן, וזהו בעצם שירות לציבור שהפרויקט הקטן הזה, המכונה "אור כרמי", שאני מפעיל לגמרי לבדי, עושה כבר שנים ארוכות.
אם אתם רוצים לתמוך בי, כדי שאוכל להמשיך ולהפעילו אותו, במיוחד בתקופה הקריטית שלפני הבחירות – בבקשה שילחו דיאם (הודעה פרטית), ואסביר איך עושים זאת.
תודה🙏
