לאחר ההודעה מלפני שבועיים על ההחלטה לעשות כן – היום הוגש כתב האישום נגד יונתן אוריך במה שידוע כ-"פרשת הבילד", וזאת באמצעות צירופו לכתב האישום שהוגש בנובמבר 2024 נגד ארי רוזנפלד ואלי פלדשטיין.
האירוע הזה הוציא שוב מהחורים את כל שופרות הביביזם, שהפעם השתוללו מזעם על החוצפה שבבקשה לאסור על אוריך להיות בקשר עם נתניהו, "רגע לפני הבחירות".
נתחיל דווקא מהדבר הפחות חשוב בסיפור, שהוא עצם הבקשה עצמה:
הרי מה קרה פה? אוריך היה חשוד, וכיום הוא נאשם, בעבירות מופלגות בחומרתן. הניסיון הביביסטי השפל להמעיט במעשיהם הנפשעים של הנאשמים בפרשת הבילד – דומה להתחפרות הבלתי פוסקת ב-"שקר הפרימטר".
במציאות נורמלית, אדם שמואשם בעבירות כאלה היה מוצא את עצמו במעצר עד תום ההליכים, כפי שפלדשטיין ורוזנפלד אכן נעצרו בתחילה.
רק משום שאוריך קיבל הנחת סלב מופלגת – הוא לא נעצר יחד איתם (מה שגם איפשר לו למחוק את הטלפון הסלולרי שלו). המשמעות של זה היתה כפולה:
המשמעות הראשונה היא שהמשפט נגד פלדשטיין ורוזנפלד "נתקע", ואז הזמן שחלף הביא לכך שהם שוחררו ממעצר והתנאים המגבילים שהושתו עליהם הלכו וצומצמו.
המשמעות השנייה היא שאוריך – למעט מעצר קצר בפרשת "קטארגייט" – נותר חופשי, והמשטרה נאלצה להסתפק בתנאים מגבילים קלים בהרבה.
מאחר שפרשות הבילד וקטארגייט שלובות זו בזו, בגלל קשיים אדירים שכוחות עלומים הערימו על קידום החקירה (או על הבאתו של איינהורן לישראל), ומשום שאוריך עשה כל מאמץ כדי למרוח את הזמן ולתקוע מקלות בגלגלים – גם התנאים המגבילים שהוטלו עליו הלכו וכורסמו. ככה זה – הזמן תמיד פועל לטובת החשוד או הנאשם.
בסופו של דבר, ובעיקר כדי למנוע טענות עתידיות, היועמ"ש החליטה שיש מקום לגבות עדות מנתניהו. אלא שנתניהו – שלא במפתיע – ניצל את היותו ראש הממשלה, השתין על שלטון החוק, ופשוט התחמק ממתן עדות.
במצב כזה, היועמ"ש היתה צריכה להחליט האם לוותר מזמן על העדות של נתניהו, ו-"להסתכן" בכך שהנאשמים יזקפו זאת לחובת התביעה במסגרת ההליך הפלילי – או להמשיך לנסות, כאשר המחיר הוא שלא ניתן יהיה להמשיך ולהאריך את התנאים המגבילים על אוריך.
היועמ"ש החליטה להמר על האופציה השנייה. המשמעות היתה שהמשטרה נאלצה להסכים לביטול התנאי שאוסר על אוריך ליצור קשר עם נתניהו – קשר שעמד בבסיס העבירות שבהן הוא מואשם – ובמקביל נמשך הניסיון לגבות עדות מנתניהו עצמו.
אין מחלוקת, שהעדות של נתניהו לא מאוד חשובה מבחינה מהותית, וממילא הוא הצהיר בפומבי שלא ידע דבר על ההדלפה לבילד.
אבל, היא כן חשובה, כאמור, כדי למנוע כל מיני טענות שבוודאי יעלו במרוצת ההליך הפלילי (כמו שלל הטענות המופרכות יותר ופחות שהועלו ב-"תיקי האלפים").
בסופו של דבר, שלטון החוק נאלץ להרים ידיים, ולהצהיר שבנימין נתניהו שוב הצליח לכופף אותו – והוחלט להגיש כתב אישום נגד אוריך, בלי לסמן וי על עדות של נתניהו.
אבל, כאשר הדבר נעשה, והוגש כתב האישום – אך מתבקש שהפרקליטות תנסה לעשות את המובן מאליו, ולשוב ולבקש השתת תנאים מגבילים על אוריך, ולהרחיק אדם שמואשם בעבירות ביטחון סופר חמורות ממי שמכהן כראש הממשלה.
יכול להיות שבתי המשפט יאשרו את הבקשה, ויכול להיות שידחו אותה. אבל הבקשה עצמה היא טבעית לגמרי.
אבל, וכאמור לעיל, זה בעצם הדבר הפחות חשוב.
הדבר היותר חשוב הוא שאלמלא הביביזם שהשתלט על מדינת ישראל ועל מוחותיהם של אנשים כמו עמית סגל – בכלל לא היינו צריכים להגיע לכל זה.
הרי על מה אנחנו מדברים פה? אנחנו מדברים על יועץ של ראש הממשלה, שבזמן מלחמה היה שותף לכאורה לשריפת מקור מודיעיני, ובוודאי היה שותף לכל מה שקרה לאחר מכן, תוך פגיעה חמורה בביטחון המדינה – ורק על מנת לחולל ספין פוליטי כדי להשקיט את הזעם הציבורי בעקבות רצח ששת החטופים ברפיח.
בעקבות מה שפורסם היום (👇), כבר לא יכולה להיות מחלוקת בנוגע לנזק הביטחוני האדיר שהחבורה הזו גרמה (אלא אם כן מבחינתכם גם גורמים צה"ליים כמו הצנזורה ומחב"מ הם חלק מהדיפ-סטייט).
וחשוב להדגיש שוב:
ל-"מסמך הבילד" כשלעצמו – לא היתה חשיבות. התוכן שלו לא היה רלבנטי, ולכן הוא לא הועבר מאמ"ן לדרג המדיני. הבעיה בהדלפת המסמך הזה לא היתה בעצם תוכנו, אלא שהעובדה שאנחנו ידענו את התוכן – "שרפה" מקור מודיעיני מאוד חשוב ורגיש.
במילים אחרות, מסמך הבילד היה יכול להיות, לצורך העניין, סתם רשימת קניות. ברגע שחמאס ידע ששמנו את ידינו על רשימת הקניות הזו, והפירסום בבילד הביא זאת לידיעתו – הוא גם הבין מי המקור שלה, והבין שיש לנו גישה מודיעינית לאותו מקור.
וכך, אותו מקור נחשף.
כל אדם שפוי היה מצפה שראש הממשלה, לאחר שגילה שיועציו ביצעו מעשה נפשע שכזה – היה מטיס אותם לכל הרוחות, מתנער מהם וקורא לרשויות למצות איתם את הדין.
אלא שראש הממשלה שלנו הוא בנימין נתניהו, שמזמן גמר אומר להיות רודן, ומבחינתו טובתו האישית נמצאת הרבה מעל טובת המדינה, חיי אזרחיה וחייליה – וגם שלום חטופיה, שרבים מהם הוחזקו אז ברצועת עזה.
תמצית הביביזם היא תפיסה לפיה הכל נגזר מהאינטרס הרגעי של בנימין נתניהו. כל מה שמשרת אותו הוא טוב, צודק, אמת ונכון; כל מה שמזיק לו הוא רע, פסול ושקרי.
בניגוד לתנועות טוטליטריות אחרות, בעבר ובהווה, שבהן האלהת המנהיג היתה רק חלק מאידיאולוגיה מעוותת – בביביזם אין שום אידיאולוגיה. פולחן אישיות טהור, שבו ״הטוב״ הוא מה שטוב למנהיג, ו-״הרע״ הוא מה שרע לו.
פרשת הבילד רק הביאה את הביביזם לשיאים חדשים, או – אם תרצו – לבילדיזם:
הפרשה הזו מוכיחה שמבחינת חברי הכת הביביסטית, שעמית סגל הוא מייצג מושלם שלהם, אין שום גבול לביביזם.
אם האינטרס הרגעי של נתניהו זה שריפת מקור מודיעיני וסיכון חיי אדם, רק למען ספין פוליטי מרושע – אז התועמלנים "יסבירו" לכם בלהט למה חבורת המרגלים השפלה שביצעה את המעשים החמורים הללו הם בעצם צדיקים נרדפים, ומי שלא בסדר זו בכלל היועמ"ש.
והפרשה הזו, אם שכחתם, גם הוכיחה עד כמה הביביזם העמוק הזה הוא חולני:
כל עוד אלי פלדשטיין נשכב על הגדר בשביל נתניהו, כלומר שירת את האינטרס שלו, הוא היה קדוש בעצמו (זוכרים את קמפיין "כולנו פלדשטיין", ואת האמירה של נתניהו לפיה "אני מכיר אותו, הוא ציוני נלהב"?).
ברגע שפלדשטיין החליט שהוא דואג לתחת שלו, ולא לבוס שלעבר, ןהתחיל להזיק לנתניהו – הוא הפך בבת אחת לשקרן ועבריין.
כי בכת הביביזם – הכל כולל הכל נגזר אך ורק מהאינטרס של בנימין נתניהו.
ואם האינטרס של נתניהו הוא לשמור את יונתן אוריך קרוב-קרוב אליו, במקום לעשות את הדבר הטבעי והוא להקיא ולהוקיע אדם שפל ומושחת כמותו – אז עמית סגל יישר קו, לא יוציא אפילו מילת גינוי אחת כלפי מי שביצע עבירות ביטחון חמורות (בתיבול השמדת ראיות), ויבלבל את המוח על היועמ"ש.
