בית המשפט העליון (שטיין) פירסם אתמול החלטה "קטנה", אבל די מעניינת ואולי אפילו כזו שתהיה רלבנטית לחלקכם, שבמרכזה השאלה הבאה:
בני זוג, שהם בעלים במשותף של נכס מקרקעין, מחליטים להתגרש. כיצד יש לבצע את פירוק הבעלות המשותפת שלהם בנכס?
מעבר להכרעה הקונקרטית, ההחלטה היא הזדמנות טובה לעשות היכרות עם כמה עקרונות משפטיים, שאולי לא הכרתם.
במקום בעובדות, הפעם נתחיל בדין:
כמו שכולכם יודעים, יש מצבים שבהם לנכס מקרקעין יש כמה בעלים במשותף (למען הנוחות, נתמקד בסיטואציה של שני בעלים, שלכל אחד מהם 50% מהבעלות בנכס).
מה שאתם כנראה פחות יודעים, זה שהבעלות המשותפת הזו אינה על מחצית *פיזית* של הנכס, אלא היא בעלות *רעיונית* על כל גרגר וגרגר.
לדוגמה, אם אבי ובני הם בעלים במשותף של שטח כלשהו, אז המשמעות אינה שאבי הוא הבעלים של המחצית הצפונית ובני של המחצית הדרומית – אלא שכל אחד מהם הוא הבעלים של 50% מכל גרגר אדמה בשטח.
ומה עושים כאשר רוצים לפרק בעלות משותפת במקרקעין, ולהיפרד לשלום זה מזה (או זה מזו)?
לפי חוק המקרקעין, יש עדיפות לפירוק השיתוף "בדרך של חלוקה בעין". ומה זה לכל הרוחות "חלוקה בעין"? טוב ששאלתם.
המשמעות היא שככל שהדבר אפשרי – החלוקה תהיה *פיזית*. כלומר, ואם נחזור לדוגמה הקודמת, אם אבי ובני מסתכסכים ורוצים להפריד כוחות, אז אם הדבר אפשרי – בית המשפט יחלק את השטח לשני חצאים, אבי ירשם כבעלים היחיד של חצי אחד, בני כבעלים היחיד של החצי השני, ובא לציון גואל.
הצרה היא, שהרבה פעמים אי אפשר לעשות חלוקה בעין.
יש מצבים שבהם ברור שזה בלתי אפשרי, למשל כאשר מדובר בדירה. אבל, גם כאשר מדובר במגרש – חלוקתו לשניים עשויה להיות הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה לכם, בגלל הצורך לבצע את מה שמכונה "פרצלציה".
פרצלציה זה כבר לא אקט קנייני, אלא כזה שלקוח מדיני התכנון והבנייה. מכל מקום, מה שחשוב לדעת זה שאקט תכנוני של חלוקת נכס מקרקעין מסוים לשני נכסים נפרדים שאפשר לרשום בטאבו – הוא בדרך כלל מהלך די סבוך, ארוך ויקר.
אז מה עושים כאשר אי אפשר לחלק בעין?
התשובה פשוטה: במקרה כזה פשוט את הנכס, ואז השותפים מתחלקים בתמורה. או, לחלופין, אחד השותפים קונה את חלקו של האחר.
כעת, בואו נתחבר להחלטה של שטיין, שכאמור לא עסקה בשותפים "רגילים", אלא בבני זוג שהתגרשו, ואשר הם בעלים במשותף של שטח ועליו שני בתים. מבחינה קניינית ותכנונית, מדובר בנכס *אחד*.
הגבר טען, שבמסגרת חלוקת הנכסים המשותפים בין בני הזוג אגב הפרידה, שכמובן מתבצעת עקרונית חצי-חצי, צריך לחלק את הנכס בעין. לטענת הגבר, היות שחוק המקרקעין קובע כאמור עדיפות לפירוק בעלות משותפת בדרך זו – כך יש לעשות גם בענייננו.
בהתאם, הגבר טען שצריך לעשות תהליך של פרצלציה, לחלק את הנכס המשותף לשניים, ואז לרשום אותו כבעלים של חצי השטח ובית אחד, ואת האישה על הבעלים של החצי השני ושל הבית השני.
גם בית המשפט לענייני משפחה וגם בית המשפט המחוזי פסקו נגדו, אבל הוא לא ויתר – והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
שטיין קבע שאין הצדקה לדון בהליך ב-"גלגול שלישי", אבל החליט לנצל הזדמנות – ולכתוב את דעתו בסוגייה (שימו לב שזו לא הלכה, כי מדובר בהחלטה של שופט אחד, ולא של הרכב שופטים).
לפי שטיין, במקרה של פירוק שותפות במקרקעין שנעשית כחלק מפרידה בין בני הזוג – יש להעדיף פירוק של השיתוף בדרך של מכירה וחלוקת התמורה, וזאת חרף ההוראה הקבועה בחוק המקרקעין לפיה יש עדיפות עקרונית לחלוקה בעין.
שטיין נימק זאת גם בחוק יחסי ממון, שהוא החוק שמסדיר את חלוקה המשאבים במקרה של פרידה, וקבע כי הוא בבחינת "דין ספציפי הגובר על דין כללי"; וגם משום שחלוקה כזו היא הטובה ביותר בסיטואציה של גירושין, מאחר שהיא מפרידה בין בני הזוג בצורה מהירה ושיוויונית, וגם מונעת מצב שבו בני הזוג ימצאו את עצמם מתגוררים בשכנות זו לזה.
כלומר, שטיין בעצם קבע שההוראה הכללית בחוק המקרקעין, אשר מורה להעדיף חלוקה בעין – לא מתאימה לסיטואציה של פירוק בעלות משותפת בין בני זוג, ולכן לא חלה בה. כאשר בבני זוג עסקינן, יש להעדיף איזון כספי, כלומר למכור את הנכס ולחלק את התמורה.
כאמור, בדרך כלל הנכס המשותף של בני הזוג שמתגרשים הוא דירת המגורים שלהם, ואז ברור שהפירוק יעשה באמצעות מכירה (בין אם לצד שלישי, ובין אם כך שאחד מבני הזוג יקנה את חלקו של השני).
אבל, אם במקרה מצאתם את עצמכם בסיטואציה של גירושין, ויש לכם נכס קצת יותר "מורכב" – קחו בחשבון שחלוקת הבעלות *כנראה* תיעשה גם היא באותו אופן, ולא באמצעות חלוקה בעין, כלומר חלוקה פיזית.
קישור לפסק הדין המלא:
