הסיפור בתמצית, שרובכם שודאי לא עקב אחרי עלילות לוין & שפטל:
יריב לוין מסרב לשתף פעולה עם נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, בנוגע למינויים שונים במערכת המשפט. *לא* מדובר בכינוס הוועדה לבחירת שופטים, אלא במינויים שאינם דורשים את כינוס הוועדה – כמו למשל מינוי נשיאים וסגני נשיאים לבתי משפט מחוזיים, מינוי שופטים לוועדות שחרורים ("ועדות שליש") וכו'.
לפי החוק, המינויים הללו אמורים להתבצע בשיתוף פעולה בין שר המשפטים לבין נשיא בית המשפט העליון. אבל שר המשפטים שלנו "מחרים" את נשיא העליון.
לטענת לוין, עמית אינו "באמת" נשיא, מטעמים שתיכף נברר אותם – ולכן הוא אולי נורא רוצה לשתף איתו פעולה, אבל הוא לא יכול. אסור לו.
כמו שאתם מבינים לבד, הטענה הזו לא צפויה לשכנע את שופטי בג"ץ (גרוסקופף, שטיין, כשר).
הטענה הראשונה של שפטל, בניסיון להסביר למה עמית אינו "באמת" נשיא בית המשפט העליון, הוא שבישיבת הוועדה לבחירת שופטים שבה עמית נבחר – נכחו רק 6 חברים, ובהצבעה על עמית השתתפו רק 5 חברים.
לטענת שפטל, זהו פורום לא חוקי (היעדר קוורום).
גרוסקופף מעמת את שפטל עם העובדה שבאותה ישיבה נבחרו גם עשרות שופטים לבתי המשפט השלום והמחוזי, וגם סולברג מונה למשנה לנשיא.
אז איך יתכן שלוין מכיר בכל המינויים הללו, אף שהפורום היה כביכול לא חוקי, ולא מכיר רק בבחירה של עמית?
התשובה של שפטל היא שאולי שר המשפטים עשה טעות. משכנע.
השידור נפל🤷🏻♂️
חזרנו.
השופטים מנסים להסביר לשפטל את ההבדל בין מספר החברים בוועדה לבין מספר המשתתפים בהצבעה.
החוק קובע שהוועדה לבחירת שופטים יכולה לפעול אם יש בה לפחות שבעה חברים (👇). החוק לא קובע שבכל הצבעה צריכים לנכוח לפחות שבעה חברים.
יש על כך גם פסק דין מפורש מימי "ממשלת החילופים", אבל שפטל בשלו.
עברנו לטענה הבאה, והיא שעמית אינו נשיא בית המשפט העליון משום שהמינוי לא פורסם ברשומות.
"רשומות" זה מעין "עיתון רשמי" של המדינה, שבו מתפרסמות הודעות מטעם רשויות המדינה.
במענה לטענה הזו, גרוסקופף אומר: זה בעיה בכך ששר המשפטים לא מפרסם ברשומות, ואז טוען שהמינוי לא תקף כי המינוי לא פורסם.
בנוסף, יש עתירה ספציפית על הנושא של פירסום המינוי של עמית ברשומות, ולכן השופטים לא רוצים להיכנס לזה לעומק (ספוילר: גם העתירה הזו תתקבל).
הטענה השלישית של שפטל היא כדלקמן:
מי שממנה שופטים במדינת ישראל זה הנשיא. ואכן, הנשיא מינה את עמית לתפקיד נשיא בית המשפט העליון.
אבל, החוק גם קובע שכל פעולה של הנשיא טעונה "חתימת קיום" של שר בממשלה. ואף שר בממשלה לא חתם חתימת קיום על המינוי של עמית על ידי הנשיא.
גרוסקופף חוזר לאותה נקודה:
מי שצריך לחתום חתימת קיום זה שר המשפטים. אז מצד אחד לוין מסרב לחתום חתימת קיום על מינוי עמית לנשיא, ומצד שני אומר – היות שלא חתמתי חתימת קיום אז עמית אינו נשיא ואי אפשר לשתף איתו פעולה.
הדבר המצחיק הוא ששפטל ממש מודה – לוין לא חותם כי הוא "לא רוצה". לא כי יש לכך איזושהי סיבה הגיונית.
שטיין מדבר לראשונה ואומר – במילים שלי – שלוין רוצה ליהנות ממצב של חוטא שיוצא נשכר.
הרי לוין הוא שמסכל את חתימת הקיום על המינוי של עמית. אין לו שום נימוק ממשי לעשות זאת, למעט הרצון ליצור לעצמו תירוץ למה לעשות "ברוגז" עם עמית. אז הוא גם מסכל, בלי שום הצדקה בדין, מהלך מסוים – וגם מבקש להיבנות מסיכול המהלך?
כשר אוחז את השור בקרניו, ואומר לשפטל שלוין פשוט לא מוכן שתתקבלנה החלטות שהוא לא רוצה בהן. מבחינת לוין, או שהוא משחק בצעצוע, או שאף ילד אחר לא ישחק בו:
הוא יכול לא לכנס את הוועדה לבחירת שופטים כמה שהוא רוצה, הוא יכול לא לחתום חתימות קיום על בחירה של שופטים אם הוא לא רוצה, ולמעשה יש לו זכות ווטו מוחלטת – אפילו אם כל שמונת חברי הוועדה הצביעו נגד דעתו.
אתם כבר מבינים לאן זה הולך, נכון?
אני חייב לומר, שלצפות בשופטי בג"ץ שומעים אדם כמו שפטל, שימיו הטובים מאחוריו, מנסה להגן בעתירה על שר משפטים אינפנטיל, שעושה "ברוגז" ולא מוכן לשתף פעולה עם נשיא בית המשפט העליון כי התקבלה החלטה שלא לרוחו, תוך שהוא לוקח כבני ערובה את כל אזרחי מדינת ישראל – זה מחזה שלא חשבתי שאזכה לצפות בו.
מה שעוד יותר עצוב זה שלוין, במקום לחטוף ביקורת נוקבת מכל מיני "עיתונאי ימין" – זוכה לאיתרוג. הם עסוקים במה היועמ"ש אכלה לארוחת בוקר.
כשר מחזיר אותנו לעניין חתימת הקיום:
בפסק דין שמכונה "הלכת זוהר", בג"ץ, בהרכב מורחב, קבע שיש לשר שיקול דעת האם לצרף חתימת קיום להחלטת נשיא. אבל, שיקול הדעת הזה הוא מאוד צר, והוא רק במקום שבו הנשיא מפעיל שיקול דעת (למשל, בסוגיות כמו חנינה).
אבל, במקרים שבהם הנשיא לא מפעיל שיקול דעת, וההחלטה שלו היא סמלית – גם לשר אין שיקול דעת. הוא נדרש לצרף את חתימת הקיום.
ברור, שלנשיא המדינה אין שיקול דעת האם למנות שופטים. המינוי שלו את השופטים הוא טיקסי, ומי שבאמת בוחר אותם זו הוועדה לבחירה שופטים.
לשפטל אין תשובות. וגם לא יהיו. כי אין.
שפטל סיים. כעת נציג היועמ״ש (שתומכת כמובן בקבלת העתירה).
נציג היועמ"ש, עו"ד אפשטיין, טוען מדוע חרף כל הקשקושים של פירסום ברשומות והיעדר חתימת קיום – עמית הוא נשיא בית המשפט העליון. זו המציאות, גם אם לוין ירקע ברגליים, ינופף בידיים ויצרח ממש חזק (ואפילו אם דוד פטר ושמעון נטף יצטרפו אליו).
לא אפרט, כי זה כל כך מובן מאליו, שדי מביך ששלושה שופטים מבזבזים על זה את הזמן.
כשר עובר לשלב הבא, אחרי שהעתירה תתקבל:
יש מינויים שדורשים הסכמה של שר המשפטים ונשיא העליון. כרגע, לוין "מחרים" את עמית, ולכן הליכי המינויים תקועים בראשיתם.
אבל, נניח שה-"ברוגז" מוסר, ולוין משתף פעולה. הבעיה היא, שבסופו של דבר – ללוין יש סמכות לא להסכים לאף מועמד, ראוי ככל שיהיה. מה עושים במצב כזה?
מהשיח בין כשר לבין נציג היועמ"ש ניתן להבין שכולם יודעים שזה בדיוק מה שלוין יעשה, ולעזאזל אזרחי המדינה.
איך פותרים את זה? כנראה בעוד סיבוב בבג"ץ.
נציג היועמ״ש סיים.
כעת, עו״ד קלעי בשם העותרת, עמותת ״זולת״, באחת העתירות הקלות בחייו.
קלעי, להבדיל מנציג היועמ"ש שמקפיד בכבודו של לוין, קורא לילד בשמו:
לוין פועל כדי לחרב את מערכת המשפט. זו מטרתו. מבחינתו, או שמתיישרים לפי הגחמות שלו, או ששורפים את המועדון. השופטים מבינים את זה, ושתיקתם רועמת.
כעת שפטל בטיעון תשובה, שאין בו כלום ושום דבר.
השאלה אינה האם העתירה תתקבל. היא תתקבל.
השאלה הראשונה היא עד כמה השופטים יסנדלו את לוין וימנעו ממנו גרירות רגליים עתידיות. כדי לדעת את התשובה לשאלה הזו, נמתין לפסק הדין.
השאלה השנייה היא כיצד כל ״עיתונאי״ ״״הימין״״ ״״״הענייניים״״״ שצייצו השבוע 257447 ציוצים נגד היועמ״ש והמשנה שלה – לא מוציאים אפילו גיהוק כאשר שר המשפטים שלהם שוב מועל באמון הציבור, פועל בניגוד לחוק, ופוגע בכל אזרחי מדינת ישראל.
התשובה לשאלה הזו היא שאין יותר ״אנשי ימין״ שתומכים בממשלה הזו. יש רק ביביזם.
#
תוספת קומית-טרגית:
שפטל מבהיר שלוין "מכיר" בכך שסולברג הוא משנה לנשיא, אבל לא מכיר בכך שעמית הוא נשיא. לכן, כדאי שעמית יעביר את סמכויותיו כנשיא למשנה לנשיא, שלפי לוין הוא זה שעומד בראש הרשות השופטת (כי אם אין נשיא, אז המשנה לנשיא הוא גם ממלא מקום הנשיא, כפי שפוגלמן היה לאחר פרישת חיות).
השופטים ממש מתפוצצים על הטיעון הזה, כי – ואני משתמש במילים שלי – זה פשוט טרור:
לוין בעצם אומר, שאו שכולם נכנעים ועושים מה שאני רוצה, או שאני אשתק את כל המערכת, ואפגע בכל אזרחי מדינת ישראל. המילים שהשופטים כן השתמשו בהן זה למשל "אחיזה בגרון", "בת ערובה" ועוד.
זמנים מופלאים.
