היום פורסם פסק דין של בג"ץ, שעסק במזון שמסופק לאסירים הביטחוניים הכלואים בישראל.
ולפחות לדעתי, פסק הדין יכול ללמד אותנו לא מעט על תהליכים אפלים שעוברים על החברה בישראל.
על ערכים אנושיים בסיסיים שהתפוגגו בדרך, ועל ההבדל בין אמת לבין שקר.
אז מה הסיפור?
קודם כל, כדאי לעשות היכרות עם החוק בישראל.
לפי החוק, מדינת ישראל, בדגש על שירות בתי הסוהר, חייבת להחזיק אסירים בתנאים שלא יפגעו בבריאותם ובכבודם, ואף קיימת חובה פרטנית לספק לכל אסיר שלוש ארוחות לפחות, שיכללו מזון בכמות ובהרכב שיבטיח שמירה על בריאותו.
בהתאם, השאלה שנבחנה בבג"ץ היתה ממוקדת ביותר:
האם המדינה עומדת בחובתה לספק לאסירים הביטחוניים מזון המאפשר תנאי קיום בסיסיים לפי הדין החל בישראל.
לא פירות טרופיים, לא ממתקים, לא פינוקים, לא נשנושים. מזון בסיסי שנועד לשמירה על בריאותם של האסירים שמוחזקים בבתי הכלא בישראל.
לאחר ה-7.10, שגרת החיים של האסירים הביטחוניים בישראל שונתה באופן ניכר. גישתם לקנטינה הופסקה, לא התאפשר להם לבשל בתאים – ושב"ס החל לספק בעצמו את כל המזון.
בעקבות השינויים הללו, נאספו טענות קשות לפיהן קיימת תופעה נרחבת של תת תזונה, רעב ואובדן משקל קיצוני בקרב אסירים ביטחוניים.
העתירה עצמה הוגשה באפריל 2024.
כאמור, המדינה לא חלקה, בשום שלב, על חובתה לספק מזון שיבטיח את בריאות האסירים. עם זאת, המדינה הודתה שבעקבות העתירה – נערכו שינויים בתפריטי המזון, כך שאלה יהיו "בכמות ובהרכב הדרושים לשמירה על בריאות האסירים".
וכבר כאן צריך להעיר משהו.
השרשור הזה מיועד, כמובן, רק למי שסבורים שהחובה הקבועה בחוק לספק לכל אסיר מזון שיבטיח את בריאותו – היא גם כזו שאמורה להיות בגדר המובן מאליו.
מי שבאמת חושב שישראל יכולה להרעיב אסירים, או לא לספק להם מזון מספיק – הוא ממילא לא קהל יעד רלבנטי, ומקומו בשולי הכהניזם המופרע.
ואחרי שאמרנו את זה, צריך לשים לב שעצם זה שהמדינה נאלצה לשנות את התפריטים בעקבות הגשת העתירה, כך שהם יבטיחו את בריאות האסירים הביטחוניים – היא כשלעצמה מצערת מאוד.
למה בכלל צריך את בג"ץ כדי ששב"ס יספק מזון מינימלי לכל אסיר? איך יש בכלל מחלוקת שזו חובה חוקית וערכית בסיסית?
ואכן, במסגרת ההליך בבג"ץ – לא היתה על כך מחלוקת. השאלה לא היתה נורמטיבית, אלא עובדתית.
כלומר, בשום שלב השאלה לא היתה האם המדינה חייבת לספק לכל אסיר מזון מספק לשמירה על בריאותו – אלא האם המדינה אכן מספקת מזון שכזה. וההתנהלות של שב"ס, לאורך בירור העתירה, היתה מטרידה ביותר.
שב"ס בעצמו ציין כי התפריט עבר "שיפורים מסוימים".
ושוב יודגש: כל הדיון כולו היה לגבי "מזון המאפשר תנאי קיום בסיסיים לפי הדין".
מכאן, שאם שב"ס נאלץ להודות שהוא "שיפר" את התפריט – המסקנה העגומה היא שלפני השיפור, המזון שסופק לא איפשר תנאי קיום בסיסיים, וממילא הפר את הדין.
ולמרות זאת, ברק-ארז, שכתבה את חוות הדעת המובילה, נמנעה מלקבוע זאת במפורש.
במקום זאת, ברק-ארז הסתפקה במבט צופה פני עתיד בלבד, וקבעה כי הנתונים שהוצגו בפניה – אינם מספקים אינדיקציות ממשיות לכך ששב"ס אכן עומד בחובתו לספק לכל האסירים מזון הולם, וכן שאין על כך פיקוח מספק.
לכן, ברק-ארז קבעה שעל שב"ס "לנקוט צעדים שיבטיחו אספקת מזון המאפשר תנאי קיום בסיסיים בהתאם לדין", לגבש תפריטים שיבטיחו זאת – וגם לפקח על כך שהמזון תואם את צרכי האסירים, וכן שכל האסירים מקבלים גישה למזון הדרוש להם.
שוב, מדובר רק על "תנאי קיום בסיסיים". לא שום דבר מעבר.
השופט הבא היה מינץ.
כאמור, בין כל "השחקנים" בהליך לא היתה שום מחלוקת נורמטיבית.
גם מינץ קבע את המובן מאליו, והוא שעל מדינת ישראל "להחזיק אסירים ועצירים בתנאי כליאה הולמים שלא יהיה בהם לכדי לפגוע בבריאותם ובכבודם, ולספק להם מזון בכמות ובהרכב המתאימים לשמירה על בריאותם".
מינץ גם הסכים ששב"ס חייב לאפשר לכל האסירים גישה למזון, שאספקת מזון אינה יכולה להיות "אמצעי ענישה", וכן רמז רמז עבה מאוד לפיו "אין לערב במסגרת קביעת תפריט המזון המוגש לאסירים שיקולים שאינם ממין העניין".
או, במילים אחרות, מינץ אמר לבן גביר שאת הנקמות שלו יעשה במקום אחר.
המקום שבו מינץ חלק על ברק-ארז הוא במישור האופרטיבי (ולא במישור הערכי-נורמטיבי).
לשיטתו, לאחר שהתפריט עודכן כנדרש, ובעקבות הפעולות והביקורות ששב"ס הציג שהוא מבצע כדי להבטיח את אספקת המזון לכלל האסירים – המצב כיום הוא סביר, ואין מקום לחייב את שב"ס בביצוע פעולות נוספות.
השופט השלישי והאחרון היה גרוסקופף, שהצטרף לברק-ארז במסקנה לפיה הנתונים ששב"ס הציג אינם מספקים, ואינם מבטיחים שהמדינה עומדת בחובתה – שאינה שנויה במחלוקת – לספק מזון שיאפשר תנאי קיום בסיסיים לכל האסירים.
אז מה השורה התחתונה של פסק הדין?
בואו נקרא יחד את פיסקת הסיכום שלו.
בתחילת הפיסקה הזו, נכתב כי "הוחלט פה אחד כי על [המדינה ושב"ס] חלה חובה לספק לאסירים הביטחוניים מזון המאפשר תנאי קיום בסיסיים בהתאם לדין".
נעצור רגע.
איך בדיוק משפט כזה, שמופיע בפיסקת סיכום של פסק דין של בית המשפט העליון של מדינת ישראל – הוא משהו שבכלל נראה לנו הגיוני?
באמת צריך שופט שיקבע שלממשלת ישראל יש חובה לספק לכל אסיר "מזון המאפשר תנאי קיום בסיסיים"?! איזה תהליכים אפלים עברנו שהגענו למצב שבו החובה הזו היא משהו שהממשלה בכלל חושבת שלא מוטלת עליה??
ואם זה לא מספיק, שימו לב שהמשפט הזה מסתיים במילים "בהתאם לדין" – ובמקרה זה, בהתאם לחוק.
איך לכל הרוחות החובה שקבועה בחוק מפורש, לספק לכל אסיר מזון שיבטיח את בריאותו ואת כבודו, הפכה למשהו ששופטים צריכים להחליט לגביו?
מבחינתי, זה בערך כמו שבג"ץ יצטרך לקבוע שלמשטרה אסור לרצוח אנשים, או שלצה"ל אסור לבצע פשעי מלחמה. עצם זה שבג"ץ נאלץ להבהיר זאת – זה לבדו בלתי נתפס.
הרי השופטים לא סתם עשו זאת. הם חיים בתוך עמם.
הם הבינו, שיש ביננו אנשים שסבורים שמדינת ישראל יכולה להרעיב אנשים שהיא כולאת, או לא לספק להם מזון ברמה הבסיסית החיונית לבריאותם.
הם חזו בהשתוללות בתוך האולם שלהם, וראו איך מה שפעם היה כהניזם סהרורי – מחלחל לתוך המיינסטרים.
הם נאלצו לקרוא היום את יריב לוין, שמכהן כשר המשפטים, כשר הפנים, כשר העבודה, כשר הדתות וכשר לענייני ירושלים, שפינה את כל הלו"ז העמוס השלו בתור מי שאחראי על חמישה משרדי ממשלה (!!) – כדי לכתוב עוד פוסט שנאה אינפנטילי.
ועל בדיוק יריב לוין מתלונן? על קביעה שצריך לפעול לפי החוק?
המחלוקת בין ברק-ארז וגרוסקופף לבין מינץ בכלל לא היתה על כך. היא היתה רק סביב השאלה האם שב"ס עשה מספיק צעדים כדי להבטיח את מילוי חובתו, או שנדרשים צעדים נוספים.
אבל איך לעזאזל אפשר לכפור בעצם החובה הזו?
איך יריב לוין, שבאמת כבר אין מילים לתאר אותו, מרשה לעצמו להשתלח בשופטים?
החובה שלנו, של מדינת ישראל, שמתיימרת להיות דמוקרטיה, ושהוקמה לאחר טראומת הרעבה קולקטיבית – היא לספק מזון בסיסי לכל אסיר, ולא משנה כמה נוראים המעשים שעשה. גם יריב לוין יודע את זה.
אבל לוין, מוכה השנאה הפתולוגית, מוכן להציג עמדה נאצית – פשוט נאצית – לפיה מותר להרעיב בני אדם.
כי לוין יודע, במדינת ישראל מודל 2025, הוא לא ישלם שום מחיר על עמדות בלתי נתפסות שכאלה. להיפך, כל מכונת התעמולה שהבוס שלו בנה, ושאליה חברו גזענים, כהניסטים, גוטליבים ושאר מטורפים – תמחא לו כפיים.
והכי גרוע? שאין אף אחד מתוך "המחנה" הרקוב הזה, שיעמוד מולו וישאל: תגיד, אתה השתגעת?
פשוט אסופת שקרים, שגרועי התועמלנים האנטישמים בהיסטוריה לא היו מצליחים לנסח:
אין שום ״דאגה לפירות ולמעדנים״, לא ״פירות למחבלי הנוחבה״, ואין לאסירים הביטחוניים מקררים שאפשר ״לפרוץ אליהם״.
כל מה שבג״ץ קבע זה את המובן מאליו – שהממשלה צריכה לקיים את החוק, ולספק תנאי קיום בסיסיים.
פסק הדין תוקן, אז מצרף שוב קישור (תקין) לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
ושישובו כבר החטופים️
