העובדות, אם למישהו יש עדיין עניין בהן, הן כמובן הפוכות:
בדבר הזה שנקרא "המציאות", כלומר בעולם האמיתי שמתקיים מחוץ לאולפני ערוץ 14 – בג"ץ לא התערב בכלום, וגיבה באופן מוחלט את הממשלה, את צה"ל ואת כל זרועות הביטחון.
בג"ץ עשה זאת גם כאשר הממשלה פעלה בניגוד לחוק, כמו למשל בכל הנוגע בבסיס "שדה תימן", או כאשר מנעה ביקורים של הצלב האדום; בג"ץ לא התערב כאשר הממשלה החליטה להפסיק את הסיוע ההומניטרי, וגם לא כאשר החליטה לחדשו; לא התערב בשום החלטה מבצעית; לא מנע מהממשלה להחזיק בגופות של מחבלים שאין להם שום קשר לארגוני הטרור בעזה; דחה את כל העתירות בנוגע לעיסקאות חטופים (לכאן או לכאן), ואפילו צידד בממשלה שסירבה לספק מידע לגבי הסכמי הפסקות האש השונים; לא התערב בשום החלטה לגבי מעצר מינהלי או כליאה לפי חוק לוחמים בלתי חוקיים; איפשר לממשלה למנוע כניסת עיתונאים זרים לעזה; לא פסל שום חוק והוראת שעה שקשורים במלחמה (למשל בעניין אל-ג'זירה ואונר"א); איפשר לנתניהו למרוח את הזמן ולא להקים ועדת חקירה ממלכתית; ועוד ועוד.
כדאי גם להזכיר שבג"ץ התעקש על בדיקת ההדלפה ב-"פרשת הפצ"ר", בהמשך איפשר ליריב לוין – בהחלטה תקדמית – למנות מלווה לחקירה, וגם לא התערב בשום מינוי, שנוי במחלוקת ככל שיהיה, שקשור בזרועות הביטחון.
והרשימה עוד ארוכה, ארוכה מאוד.
למעשה, אם רוצים לבקר את בג"ץ – וזה כמובן לגיטימי – נדמה שהביקורת המוצדקת בהרבה היא על כך שהוא *לא* התערב בכלום, ונתן לממשלה יד חופשית, עם ביקורת שיפוטית מינימלית. וכמו בג"ץ, כך גם כל מערכות המשפט האחרות – היועמ"ש והפצ"ר – שגיבו את הממשלה באופן מוחלט.
בעידן הביביזם, ההסתה הפרועה של פליישמן הפכה למשהו נורמלי. אבל אפילו זה לא יכול להפוך אותה לאמת.
